תוצאות חיפוש

וכל אחד מאתנו ירים תרומה להקמתו של מקדש, איש כאשר ידבנו ליבו. מלבו יתן, ולא מאיבר אחר, כמו ראש, או יד, או כליות. ולכל אחד מקדש אותו הוא אוסף ובונה מחומרים שונים, זהב, כסף, אבני חן, ריח הזכרון, אבק הרוח, מלח הים, חול, חצץ, עשבי בר, זמן. יש שמקדשו מעט, כבשת רש תמה. יש שמקדשו רם ונישא, מכוסה עננים. ויש שמקדשו אהבה, ריח ורד חפון בכפות ידיו, ושירת דמעותיה היא תרומת האצבעות המורות מי ילך ומי יבוא, כאשר ידבנו לבו.

כל שערה שהימים השירו מראשך, אספתי בכף ידי. הקמטים שמכחול הדקות שרטט על גופך, הם שלי. כל שעל בדרכנו עוד נושא את חום הגוף והגוף, מופרה ביזע הדמעות, ענבי הזעם וחסד האושר. אצבעות ועיניים מתלכדות בבת-צחוק והתרסה, משולבות במבט הלכוד בערגה חוזרת, בליטוף הפסגות המוכרות, הכורעות ונכבשות שוב. הבל אוויר הריאות הננשם ברעד הנשמה, עוד חובק בטיפותיו את פלומת קימורי העור והשפתיים. נחשולי הזמן במגרעותיהם ובמעופם מיטיבים עמנו בנשיאה אל החוף. חיים שהרינו בקעו, מרגיעים את סדקיהם בנשיקת הבטחתם. אני שומעת, זו אינה בחירת הנינוחים. אני יודעת, חששתי לחינם.

מה תאמרי אם אפגוש בך היום, כך לפתע פתאום, ואומר לך שלום? דבר לא אומר, רק אשתוק למראיך, והאור יעלה ויחבוק את הכל. שוב אל דרך פתוחה לי תזהרנה עיניך, ואצעד, וארעד, ואפול. מה תאמרי אם אלחש על אזנך, ואשק על לחייך, מה יאמר אז לבך? נחשול אפרכסת יתלהט באדווה, והלחי תוביל לשפתיים. והלב ירקד במחול של כמיהה, ילך שולל עם עיני השתיים. מה תאמרי אם פתאום אחייך, ואקח את ידך? לא יהיה זה פתאום, החיוך המפתה כבר בעדן הושיט התפוח שחדר אל הגוף, עד הים הגואה, עד אבדו גם הזמן, גם הרוח. מה תאמרי, מה תגידי? אל תתני לי לחכות, מה תעשי, איך תגיבי? תני לי את עצמך לראות. אך אני הן נתתי הכל, לא החסרתי, בסבך של חושים מסתער, שחיכיתי לשווא, ועד דמע המתנתי, שוב אכרע מול הסנה הבוער.

העיר שלי נפתחת לפני כמו הורד שמושיט לי הרוכל, מעניקה ריחות וקולות באדום וירוק של פעמוני חג. לו הייתָ כאן אתי, היינו קוטפים ערמונים קלויים מדוכני הרחוב. אני זורמת אל פעימות לבי בקצב העיר שלא מחסירה. דבר לא נעלם מעיני השטופות, בככר היונים והקפה ברק מכה בי, אתה כאן — בין עלים רטובים ורמוסי-גלגליות כתובת פסיפס שבורה. Imagine ויוקו שהמתינה במעלה הסולם. חתול מנומנם כלוא בנוחות מלטפת של פשמינה מזויפת. במעלה הסולם, כתובת הוחלפה. לא.

בטרם אבכה את עצמי ואתן לעצב הדממה לעטוף את יגוני, אנטוש זר, עשבי בר אעקור ואבוא אל גני לראות בקמילתו. *פורסם בכתב העת "שבילים"

במרחק נשימה האוויר מהדהד עד זוב דם, סוחט מלח מעיניים קרועות. הבל ים סותר פנים, שמש מסנוורת. שתיקה שנכפתה מצָ‏ווה: את אינך מורשֵית לשאול. אינך מורשית להאיר. אינך מורשית להיות. עקבותיו מוליכים אל חדר אפל, אל עולם כוזב שסנוור שבעתיים כאור החמה. כשהגל שוטף, געגוע מתהדק סביב צווארה. מבקש להישָלות שוב כפנינה, כמֵיצָג שווא של מה שיכול היה להיות. כשהיא לא תהיה, הוא לא ימצא אותה אפילו כשיצעק. אפילו כשיאחז בחבל ושוב ימשוך.

ב"כי תצא" כי יצאתי לבקש את שחשקה נפשי, ויסובבני בתופים ובמחולות. ולא קידמני בלחם ומים. בשלומי ובטובתי לא ידרוש. לו ב"כי תבוא" ביקשתיו, היה יורש נחלה בקרבי, והיינו כמשכן על אבנים שלמות, כשמחת הביכורים, לתהילה, לשם ולתפארת. אך את "ניצבים" עוד נבקש. רועדים נשוב לברכה ולקללה, לרוות חיים וחמדת ימים, לגמוע רע ותפארה. ונבחר.

אני רוצה להיות כמוך, בר המזל והחכמה, שמרחף במחול בלי להתרסק לאדמה, שנשטף בסנוורים בלי לקבל ולו כוויה, ששר בהד קולות מלא משיכה ורמייה. גם אם זרועותיך תפסו על סף העילפון, גם אם מילותיך נסקו אל סף השיגעון, דמותך טורפת ומחללת את שלוותי ולילותיי, אך הד קולות ליבך לא בוכה עם דמעותיי. אני רוצה להיות כמוך. בלי ספקות או געגועים, נחרצת, בטוחה, לא נכנעת לרגעים. גם אני רוצה לדעת איך לוותר ואיך לברוח, יותר מכל אני מקנאה כי ידעת איך לשכוח.

"דרשתי קרבתך בכל ליבי קראתיך, ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך" (ריה"ל) הוא ישוב בתוכי ומפציע, לא תשמע את קריאת מילותיי, וכל נים הוא מעיר ומדמיע, לא תשוב ותחפש אחרי. מפליא בי גם קסם, גם כאב, הן אבדת במבוך זיכרון. ומשאיר געגוע רעב. כי לך מעטה ושריון. בלעג ההוא, המתעתע, גם אם הייתי לך לאות קין, ששב ובועט, מתפרע, לא אצעד מהיש אל האין. שמניף ומרסק כל-כולו, כי אצרוב ואשא את עולך, עוד אקרא ואדרוש את קולו. ואשוב ואדרוש את קולך. בעבור האימה והזעם, מעיין שוב יפרוץ את גדותיו, אז אצא לקראתך, כמו פעם, וניפול, ונבכה, ונאהב.

על משכבי בלילות פועם זיכרון, סנוורים מאיימים בצליליו. ביקשתיו ולא מצאתיו. אש שיכורה בגלי שיגעון מעוררת צמא שאין בו חפץ. ביקשתיו ולא מצאתיו. פרטיטורה רוטטת בניכור מלהג, קלידי הפסנתר תקועים. ביקשתיו. לכי לך משאהבה נפשך. שאי עיניים כלות אל הנער. אל תבקשיהו. * פורסם בכתב העת "שבילים", גיליון מס. 6, 2011 (יום הזכרון, תשע"ב)

היית לי עת לא יום ולא לילה, בי נטעת שכרון ומכאוב. וקירבתי אותך עד אותי הקרבת, ובנית ביתך בקרוב. והייתי לך הקדישה בעיניים. אך ראה, חותמך בגופי! כי לך נשארו פעמי צהריים, אך רז הלילה – הוא לי. * פורסם בכתב העת "שבילים" – גיליון עץ השדה; מוצג בתערוכת משוררים, מרכז עינן, מודיעין

מילים כתבי, היא אמרה. הכאב לך ציפורן, והדיו לא תיבש לעולם. במילים שהפכו לגלעד ולתורן, בזכרון שמביט בם, נכלם. כתבי, היא אמרה. התווים לך ירטיטו, הטביעי בהם יגונך. וכששמיים תכולים ישובו בך ויביטו, חום השמש יאיר את גבך. כתבי, היא אמרה. עצתי לך נתתי, עד יבוא ויאמר שוב, הנני. כתבי, היא אמרה. אך אני רק שתקתי. כבר עשו זאת טובים ממני. * פורסם בכתב העת "שבילים", גיליון מס. 8 – "מחאה".