כל שערה שהימים השירו מראשך, אספתי בכף ידי.
הקמטים שמכחול הדקות שרטט על גופך, הם שלי.
כל שעל בדרכנו עוד נושא את חום הגוף והגוף,
מופרה ביזע הדמעות, ענבי הזעם וחסד האושר.
אצבעות ועיניים מתלכדות בבת-צחוק והתרסה,
משולבות במבט הלכוד בערגה חוזרת,
בליטוף הפסגות המוכרות, הכורעות ונכבשות שוב.
הבל אוויר הריאות הננשם ברעד הנשמה,
עוד חובק בטיפותיו את פלומת קימורי העור והשפתיים.
נחשולי הזמן במגרעותיהם ובמעופם
מיטיבים עמנו בנשיאה אל החוף.
חיים שהרינו בקעו, מרגיעים את סדקיהם בנשיקת הבטחתם.
אני שומעת, זו אינה בחירת הנינוחים.
אני יודעת, חששתי לחינם.
