תוצאות חיפוש

"Don't feel those feelings… turn it off, like a light switch, there, it's gone… just go click, it's a cool little trick… " (Book of Mormon, Musical, Broadway, 2012) "You're so vain, you probably think this is about you." Carly Simon ויאטנמים. הם היו צריכים להיות ויאטנמים. שם, בקרב שבטי הצפון, ישנו מנהג נפלא: אוהבים שנישאו לאחרים נפגשים, פעם בשנה, ליום אחד. כמה אחרת היתה נראית השנה כולה לו ידעה שבמהלכה מחכה לה יום אחד של מתיקות בטוחה בזרועותיו. יום אחד של קסם, פעם אחת בשנה. כל מהלך הזמנים היה משתנה. במקום זה, הוא גמל לאהבה בכך שדחס והפך אותה לכרטיס הולמרק. בין מדפי הגבינה, מקררי הבשר וצנצנות המלפפונים הכבושים, ליד מגזינים זולים וספרים בכריכה רכה, מונחות שורות של כרטיסי הולמרק. אותיות מסולסלות וחנוטות בחליפת חג מדומה, שקיעות שנצבעו בצבעים בוהקים, מפגשי ים ושמים באופק זוהר מדי, יערות בירוק עז מדי ופרחים יפים מדי. כרטיסים של שמחה קנויה, קיטש זרחני שמאפשר לממהרים, לפחדנים ולרמאים להתהדר בחרוזים שלא כתבו, בברכות שהם לא מתכוונים אליהן ובהבטחות שאין בכוונתם לקיים. כמו המילים שכתב לה. מילים מתעתעות שהבטיחו, סנוורו, ריסקו – ורקדו הלאה, בלי לחזור או לדאוג איך הרסיסים שרדו. אם בכלל שרדו. כרטיסי הולמרק. הם מזכירים לה שכדור הארץ הסובב במסלולו שוב עובר באזור הזיכרון המוחשי, הצרוב בנוירונים. עוד מעט יום הולדת. זמן ברכה. עם כל כרטיס שהיא בוחנת, משקולות הזיכרון מכבידות ולוחצות בגרונה. אי שקט, המלווה אותה מאז, הולך וגובר בה מסוף הקיץ. תזכורות נוספות בכל פינה. ריח האוויר, העונה המתחלפת, הגשם הראשון על רגליה. סדקי רעידת הנשמה חורקים. כמו ציפור שהגיע זמנה לנדוד, פיסות זיכרון שטמנה בידיו, מתנות אילוף ארורות שנועדו להאיר את דרכו בחזרה אליה, קוראות לה לעופף אליהן במלוא עצמתן. "הכדור בידיים שלך," לחשה באזניו, מניחה בידיו כדור משחק קטן ומגוחך של ילדים. "זה כדור זכרון, שיזכיר לך לחזור אלי." הוא חפן את הכדור בכפו, מחייך. עכשיו הכדור בוכה ביתמותו. אולי הוא נמצא במקום שאפשר להעיף בו מבט מדי פעם, להזכר, למשוך בכתפיים ולהחזיר לחשיכה הבודדה. אולי הכדור זרוק באיזו מגירה נסתרת מעין, יחד עם שאר תזכורות שעלולות להאיר את מקומה בלבו. מגירה נעולה ומושלכת שהמנעול שלה מעלה חלודה משכחת הזמן. ואולי בכלל זרק את הכל. הניח את כל מה שהיו בשקית פלסטיק שקופה של אחד הסופרמרקטים והשליך אותה ביחד עם שאר שקיות האשפה והדברים שלאיש אין עוד חפץ בהם לצפרדע המקומית. השכם בבוקר הגיעה המשאית ומפני האשפה לא הבחינו בשקית העצובה, שנצנוצה חנוק בין קליפות המלפפונים, עיתוני האתמול וקופסאות השימורים הריקות. אל תרגיש אשם, כדור. לא היה לך שום סיכוי. מי שלא רוצה לראות, גם הלב לא יאיר את עיניו. הימים עוברים בדממה מופרעת. ימי שישי. חגים. יום כיפור. סתם ימים. ביום השנה, וידאה שדרכיהם יצטלבו לרגע. לא מצאה בעיניו ולו זיק של הכרה בתאריך. התאפקה ולא הזכירה. אם היה רוצה, היה זוכר. אם לא, תזכורת לא תשנה לו דבר. כי הזיכרון הוא דבר מתעתע. יש לו חיים עצמאיים, הוא בוחר מה לשמור, מה לשכתב ומה לגנוז. מה לשמור, כמו זיכרון המבט בעיניו כשהופיע לפני שנים על סף דלתה, מודיע לה שלא נכון שהם לא ביחד; הויתור המהיר שלו עליה, פעם אחר פעם; הדקירה כשגילתה שכשאזרה אומץ להתקשר, זה היה שבועיים מאוחר מדי; מה לשמור, כמו ההפתעה שלה כשחיפש ומצא אותה בצהרי יום אחד, מתקשר להודיע לה שהפך לאב; הפצע במבטו כשראה אותה פתאום, שניהם כבר עמוק בשגרת חייהם; מגע הליטוף שליטף את לחיה כשפעם השיבה אותו לביתו. מה לשמור, כמו כל אחד ואחד מהתאריכים, השמות, המילים. היום בו שלחה הבהוב. המבט בעיניו. חספוס השולחן בבית הקפה. ריח המלח מהים. מספר החדר. שמו של הצימר. צריבת השמש כשיצאה ממנו. מה לשמור, כמו חיוך הניצחון בלבה כשהסכים מייד וללא היסוס להצעתה לצוד יחד את הפלא הפרטי שלהם; מה לשמור מהריקוד השיכור האחרון שלהם. היא הייתה בטוחה שתזכור כל דקה, כל פרט. כל כך השתדלה לחרוט במוחה את הרגעים, התנועות והקולות. ככל שחולף הזמן, הזיכרון נהיה סלקטיבי. את החדר היא דווקא זוכרת לפרטיו. מדבקת ורד שחור שהודבקה ברשלנות על הקיר, חלק ממנה כבר מתקלף. וילון אדום. שטיח נמר המזעזע לראש המיטה. מראה חושפנית. כל רהיט, כל ספל במטבחון. שמפו באמבטיה. פינת קפה. חדר שנראה כמו תפאורה של סרט פורנו זול. היא גם זוכרת שזה ממש לא היה אכפת לה. מבחינתה, הוא יכול היה לקחת אותה גם לצריף עץ מפויח. כל מה שהוא הרגיש אתו כל כך לא נוח, לא השפיע עליה. עוצמת היחד הייתה הנוכחות החשובה היחידה והיא מחקה את כל השאר. את הזמן, את המרחב. את משפחתו, את משפחתה. את השאלות. את הפחד. היא גם זוכרת את הנוחות המלאה שהייתה לה עם עצמה, עם גופה, איתו ועם גופו. מפתיע עד כמה לא הופתעה מהטבעיות הזו, חסרת הבושה או הרתיעה. כמה פשוט היה לה לנשק אותו, לשכב אתו, לאהוב אותו. אבל בכל הנוגע לנטו של שניהם, נותרו לה רק הבזקים. תמונות מתחלפות, קופצות זו מתוך זו, מבולבלות ברצף ובמשמעות. הרעב של נשיקותיהם. הרגע בו הסתובבה אליו. השיחות. הרגעים בהם חקרה את פניו באצבעותיה כמו היו כתב ברייל. הרגעים בהם נעלה אותו בגופה, מפליגה עמוק בעיניו. הרגע המדויק בו חשבה לעצמה: סוף סוף. רגעי ההנאה וההיענות, רגעים בהם רעד, זועק, כולו שלה. מילים יכולות לשקר, להסוות, לגונן כחומה. הגוף לא. הם נכנסו לסיפור הזה מבחירה. ביחד. בעיניים פקוחות לרווחה. זאת לא היתה מעידה חד פעמית. זאת לא היתה התלהבות רגעית. זאת לעולם לא תהיה טעות. בינה לבינה, היא תוהה: האם נישקתי אותך מספיק? האם ליטפת את גופי? האם לשוני טיילה מצווארך ועד כפות רגליך? האם ניסית לענג אותי, האם שמחת בי? נדמה לי שכן. אולי. אני לא ממש זוכרת. זה מעציב אותי. כל כך רציתי לזכור הכול. ממרחק של זמן, הזיכרון משחק אתה משחקים. אם היו ביניהם רגעי רוך, הם נעלמו מתודעתה. אם הייתה ביניהם שמחה, חיוכיה נמחקו. האומנם הייתה שם אהבה? היו שם הרבה ייאוש, כאב, תסכול. אפילו קצת כעס. השיתוף שאפיין אותם במילים שכל כך אהבה, האם היה אמיתי? בסוף, הוא נקרע ממנה כמו קרע האובדן שקרעו בחולצתה. הוא לא הושיט יד לחיבוק, לא נפרד בנשיקה, לא נענה לליטוף אחרון. ברגע שהכול נגמר, בבת אחת הקים ביניהם חומה. ללא פרצה, ללא כל סדק. חומה שתאפשר לו להמית את הנוכחות שלה בלבו ולשוב אל המציאות. בלעדיה. מאז, היא משלמת. הבכי הגיע אחרי שלושה ימים. עלה ופרץ פתאום. בכי מטלטל, מלא. כל הגוף נשטף והשתתף בבכי הזה, הכתפיים רעדו, הידיים חבקו את עצמן, הרגליים אבדו תחושה. כאב חד, עמוק, הכה במרכז הבטן. הדמעות חתכו. התקפלה, מפרפרת, עשויה בקושי מרסיסים. דקות ארוכות. שעה. שנים שלא בכתה. דווקא עכשיו. לו החזקת בי עכשיו, היית נותן לי לבכות בזרועותיך? מנשק לי את הדמעות? אף אחד מהאבדנים הרבים של חייה לא הכין אותה לאבדן הזה, הנבחר, הרועם ציווי של מחיקה, המופיע בסיוטי לילה ובחלומות בהקיץ. "אם לא נעמוד בזה, נפסיק," המתיק בעת הסערה משפט מסיר אחריות והיא הסכימה, לא מאמינה שאפשר לבחור להכאיב כך למישהו בכלל, למישהו שאמור להיות אהוב בפרט. למה לא יכולתי להיות כמוהו ולהסתפק ברומן קליל, מלטף אגו ומשחרר, שאפשר להפסיק כמו היה מתג חשמלי, היא גוערת בעצמה.לא, אני הייתי צריכה ללכת ולהתאהב, לא פחות. איזו טפשות תמימה. הזמן לא מרפא את הרסיסים, אבל הוא מלמד אותה לחיות לצדם. היא נפגשת עם אנשים, נהנית מפעילויות, מהעבודה, מאהבתם של אנשים שמעולם, בשום מצב, לא העלו בדעתם לוותר עליה או להניח לה ללכת. היא צוחקת, מנגנת, אפילו שרה. אבל הכיווץ הזה בבטן, שתופס אותה לפחות פעם ביום, מסובב את השריר המרכזי בגוף ומכאיב כמו חבל סביב צוואר התלוי, הוא כיווץ מרגיז של געגוע. את האיש שהגעגוע הזה מכוון אליו היא בדרך כלל מעדיפה לא לראות. ברוב הפעמים שהיא יודעת שהיא עלולה לפגוש בו, היא משנה כיוון והופכת להיות אישה הבורחת מאיש. לפעמים, רק לפעמים, היא לא מצליחה להתגבר. הפעמים הבודדות שראתה אותו מאז לא היו מקריות. בפעמים האלה, הייתה יודעת את נוכחותו, ולמרות שידעה ששוב תשלם על כך מחיר כבד, הייתה מוצאת את עיניו, נמשכת אליו כמו נרקומן לעוד מנת סם. מבט מהיר, שלוש שניות של ניד ראש, שאלה מנומסת שנזרקת לאוויר ולא ממתינה אפילו לתשובה, חיוך חלול. בשיעור הראשון בכימיה, למדה: "עוצמת האנרגיה שצריך להשקיע בפירוק הקשר בין שני אלמנטים מעידה על עוצמת הקשר ביניהם". נצח אחרי, והיא עדיין משקיעה אנרגיה ברמה יומיומית. נשארה רק ברכת יום הולדת. כרטיס הולמרק סתמי, מאולץ. כמה ציניות ויוהרה צריך כדי להפוך משהו שהיה יפה כל כך לכרטיס הולמרק. היא מתבוננת בכרטיסים. רק לא לבכות שוב. איך מוותרים על הלב? שאל אותה כשנפרדו. אתה יכול לוותר על הלב, חשבה. אתה יכול להתעלם ממנו ואפילו להתכחש לו, אבל לא תוכל לשנות אותו. זה חזק מדי. היא מחזירה את כרטיסי ההולמרק למדף, מסתובבת והולכת.

זה לא יכול להיות. תחושת הבחילה והפחד חנקו את גרונה. היא נשמה עמוק, מנסה להאבק בגלי הבכי שהחלו להציף את בטנה ולעלות לכיוון עיניה. זה פשוט לא יכול להיות. "זו הדרך הבטוחה ביותר," הבטיח לה בזמנו הרופא. "קושרים, וזהו. הסיכוי שתכנסי להריון יהיה כמעט אפסי." חמש עשרה שנה אחרי, שני הפסים על המקלון היו חדים כמו התער שחתך את בטנה, לא מותירים מקום לספק. בהתחלה, כשהמחזור שלה שהיה תמיד כמו שעון שוויצרי אחר פתאום, חגגה. סוף כל סוף, חשבה. זו המתנה שאני מקבלת ליום הולדת כמעט-חמישים. הדימומים המעצבנים והמיותרים האלה ייפסקו. אחרי כל כך הרבה שנים, באמת שהגיע הזמן. כבר חשבה איך תזרוק בתנועה הפגנתית ומלאת חשיבות את כל הטמפונים והתחבושות. זה גם יהיה חסכון כספי, גיחכה לעצמה. "ברוכה הבאה למועדון," צחקו חברותיה. "כבר חשבנו שתהיי פוריה עד מאה ועשרים." כל אחת מהן סיפרה מתי היא עצמה החלה את גיל המעבר. לכל אחת היו תופעות לוואי נוספות, זו עם גלי חום, ההיא עם כאבי ראש, השלישית חווה מצבי רוח כאלה שבעלה כבר זועק הצילו, צחקו. "לא, אין לי שום תופעת לוואי נוספת," נאנחה בהקלה."המחזור פשוט לא הגיע וזהו. אולי התופעות הנוספות עוד יגיעו." תופעה נוספת הגיעה, ועוד איך. השמחה נמשכה בדיוק שמונה ימים. ביום השמיני, נתקפה בחילה מזעזעת. אף פעם לא היו לה בחילות, חוץ משלוש פעמים בדיוק. ביום השמיני לאיחור במחזור של כל אחד מההריונות שלה. אז, הבחילה היתה סימן לברכה. הפעם, הבחילה היא סימן לפניקה. עוד באותו יום ניגשה לבית המרקחת ורכשה את ערכת הבדיקה הביתית. למרות שהיתה לבד בבית, נעלה את דלת הכניסה, כיבתה את כל האורות, ניתקה את הטלפון וסגרה את עצמה היטב באמבטיה, מניחה על העולם שלשלאות כבדות שיבטיחו שהוא יינעל בחוץ בלי שום אפשרות להחדיר אפילו קרן אור קטנה אל האפלה שמילאה אותה. דקות ארוכות נדרשו לה כדי להתגבר על הרעד בידיים ולפתוח את האריזה, להתגבר על הרעד ברגליים ולהשתין על המקלון. יחד עם הפסים הגיעו גלי ההקאות, רעד בלתי נשלט וכאב ראש כל כך מפוצץ, שהיא לא יכלה לפקוח את עיניה. התיישבה על הרצפה ובכתה את עצמה לדעת. בכתה על האובדן, הפספוס הנורא, כאב הגעגוע. על הדממה החותכת של האפלה. על הזעם. על הפחד. לילד הזה אסור להיוולד. זה לא ילד, דיברה אל עצמה. לקחה נשימות עמוקות, מנסה להרגע. עוד מעט בעלה יגיע הביתה ולא יבין מה קרה. היא חייבת לאסוף את עצמה, להיות חזקה, לא לחשוף את המתחולל בה. איכשהו פתחה את דלת האמבטיה, זחלה למיטה, נכנסה מתחת לשמיכות וניסתה לעצור את השיניים הנוקשות. במקום להרגע, עלו בה ביעותים. היא מוקפת דשא ירוק, אוויר רך מלטף את שערה כשעיניה מתמקדות בפניו של התינוק העגלגל, המתוק והריחני כל כך, נח בזרועותיה. היא רואה אותו, את פרטי פניו, גופו, תנועותיו. שיערו זהוב ורך כמשי, כמו השיער של אביו. גם העיניים עיני אביו, כחולות ועמוקות כמו ים, והן פקוחות וחוקרות את פניה. לחייו רכות, גומת חן קטנה מתעגלת בהן כשהוא מחייך. ידיים שמנמנות מושטות אליה בבטחון, והיא חובקת אותו אל כתפה, הוא מניח ראש מלא אמון ונרדם בזרועותיה. לפתע הפך לפעוט קל רגליים, ניצב לצדה ומושיט לה ורד צהוב. חיוך שובב ממיס את ליבה והיא רואה שזה החיוך המוכר, המכאיב כל כך, של אביו. חיוך שכישף אותה, הרקיד אותה אל מחוזות שלא ידעה שהם חסרים לה ואז נעלם ברגע, מרסק אותה אל תהום מלאת שאלות וכאב. הפעוט מדדה לעבר עלים שמתנופפים ברוח, צחוקו המתגלגל מוכיח שהוא מגלה את רזי העולם והוא רץ ומראה לה נמלה קטנה המטפסת בעקשנות על ידו הקטנה. אתה לעולם לא תיעלם לי, עולות בה המילים והיא חובקת אותו אל ליבה, מפחדת שזה בדיוק מה שהוא יעשה. לעולם לא תברח ממני בלי להביט לאחור, היא ממלמלת. ואני לעולם לא אתן לך לוותר על הלב שלך. אתה תהיה דומה לי, לא לאביך, היא חושבת, מסיטה ברכות תלתל מעל מצחו הקטן. רק לא לאביך, היא חושבת שוב. דמעותיה על לחייו הן מצע לנשיקותיה. היא אוהבת את הילד הזה כמו שלא אהבה אף ילד מעולם. זו אהבה עצובה. אהבה שמקורה בחטא. אסור לה לחשוב כך. זה לא ילד, היא מתעקשת עם עצמה מתוך הזיה, ספק ערה, ספק ישנה. כרגע זה לא יותר מגוש קטן ועקשן שנתפס בטעות ברחמה, תזכורת מלגלגת לאפשרויות שנרמסו, גוש שהיא חייבת לעקור ולהשמיד לפני שהוא יתחיל לשלוח אליה דרישות ורגשי אשם. הפעוט מסתובב ונגוז, נשטף ונעלם בגשם. "מה קורה, יפתי?" קולו המודאג של בעלה מטלטל אותה, ידו נרטבת מהזיעה שעל מצחה, או שמא מהדמעות. היא פוקחת עיניים בקושי, מתבוננת עמוק בעיניו הכהות, הטובות, כמעט טובות מדי. העיניים האלה שכל כך אהבה, שכל כך בגדה בהן. ידה נתפסת בשערו, שלמרות שהחל להכסיף בצדעיים הוא עדיין שחור כמו האפלה שמקיפה אותה. העיניים האלה, השיער הזה, הפכו להיות תמרור אזהרה זועק. "מיגרנה קשה," קולה לוחש. ראשה כבד כסלע על הכרית. ריחו המתוק של תה מגיע לנחיריה, והיא שואפת פנימה את הניחוח, נותנת לו לחדור לכל אחד מתאי גופה. החדר חשוך וריק. אני חייבת להיות חזקה, חייבת להיות חזקה, היא ממלמלת לעצמה, נלחמת בגלי הבחילה שעולים בה כשהיא מבינה באימה שלראשונה בחייה, היא לגמרי לבד. גלי קור של בדידות מכים בה. אחרי הכל, היא לא יכולה לפנות אליו. ההיעלמות שלו כל כך חותכת, כל כך מוחלטת, שהוא לא הותיר שום אפשרות לקשר או לנחמה, אפילו לא לידיעה. איזו אירוניה. איך האהבה הגדולה והמטורפת שלהם, שהיתה אמורה להיות אוצר יקר וייחודי, הפכה לתהום קשה, קפואה וכל כך ריקה שאין בה מקום אפילו לסליחה. אני אצא מזה, אני אצא מזה, היא אומרת לעצמה ובכיווץ אחרון וחותך של הרחם היא שוקעת בחזרה אל תוך האפלה. * התהליך פשוט עד כאב. הנה יתרון נוסף של העצמאות והמעמד הכלכלי שלא העלתה על דעתה שפעם תתקל בו, היא חושבת לעצמה בציניות. פנקס הצ'קים שלה מצא רופא שעושה את זה בשקט, בסתר, בלי ועדות ובירורים מיותרים. כדור, השגחה, זמן, עוד כדור, עוד השגחה. אולטרסאונד. "נגמר," מבשר לה הרופא. "תוך כמה ימים תשכחי שזה בכלל קרה," והיא חושבת לעצמה שרק גבר מסוגל להגיד דבר כזה. "מעכשיו," הוא מוסיף ומביט בה במבט רך, "קחי בחשבון שאת אחת מהבודדות שנכנסו להריון למרות שקשרו להן את החצוצרות. זה נדיר, אבל זה קורה. כדאי שתחזרי להשתמש גם באמצעי מניעה רגילים, ליתר בטחון. ממילא בקרוב המחזור ייפסק וכל זה יהיה מאחורייך." גם זה משפט שרק גבר יכול לומר. את הדרך בחזרה הביתה היא עושה באיטיות. מתבוננת בכל אחד מאריחי המדרכה. אין ביניהם שוויון, היא חושבת לעצמה. צריך להזהר שלא למעוד בין החריצים. המדרכה מלוכלכת מפירות הפיקוסים הגדולים שמושלכים לאורכה, בשעות הערב אפשר לראות עטלפים מעופפים ביניהם. אומרים שלעטלפים יש רדאר פנימי שמזהיר אותם מסכנות, היא חושבת. הייתי רוצה להיות עטלף. חתול שחולף ליד רגליה נראה מוכר. היא נזכרת כיצד לפני כמה זמן, אימצה חתול. היא לא תכננה את זה, לא היתה מאלה שהולכים ופותחים את הבית בפני כל חתול שעובר ברחוב. אבל החתול הזה משך את עיניה, עומד ומביט בה במבט שדיבר אליה. היה לה כבר חתול אחד בבית. חתול מקסים, מטופח ואהוב. מעולם לא חשבה שתרצה חתול נוסף, אבל משהו בחתול הזה כישף אותה. חודשיים אחרי שאימצה אותו, נעלם. החתול שצץ מול עיניה דומה לחתול ההוא. מבט נוסף מגלה שזו בעצם חתולה. לפני שהיא מבינה מה קורה, צצים שלושה גורים שמקפצים אחרי החתולה, והיא פורצת בבכי. היא נעצרת, מנגבת את עיניה המוחבאות מאחורי משקפי שמש כהות. בית קפה קטן קורץ לה, והיא נכנסת ובוחרת בשולחן נחבא בפינה רחוקה. שם, היא חושבת, תתחיל ליטול שליטה מחדש על חייה בלי שיבחינו במעשיה. היא תמלא מחדש את הבור השחור שנפער בה. הקפה המר מכווץ את השרירים המתוחים ממילא. את שארית חייה תבלה בהחזרתם למקומם הנכון. קולות הזרימה הטבעית ישובו ויזרמו שוב בעורקיה. לצדם, כמו אות קין צרוב על רחמה, ילד זהוב שיער וכחול עיניים ימשיך לצחוק בחלומה בלילות.

האמריקאים אוהבים לדבר. הם מסוגלים לספר את הדברים הכי אינטימיים שלהם זה לזה באמצע הרחוב. הרגשתי קצת כמו קרי ברדשאו מ"סקס והעיר הגדולה" כשעמדתי בתור לקפה בסטארבקס, במיוחד כשבזמן ההקשבה כבר התאמצתי לזכור את מה שאני שומעת כדי לכתוב על זה. הרבה שיחות התנהלו סביבי, חלקן מרתקות יותר וחלקן מרתקות פחות. אני חושבת שמה שמשך אותי להקשיב לשיחה המסוימת הזו, היה המבט העצוב שהיה בעיניה של הדוברת. האשה שעמדה מאחורי דיברה בקול שלא יכולתי להתחמק ממנו, למרות שהרגשתי שאני חודרת לעולם שאינו שייך לי. גם הקול שלה היה עצוב מאד. התור שהשתרך נמשך מספיק זמן כדי שאשמע למה, כשהיא דיברה עם חברתה. "אתמול חלמתי עליו שוב. הוא בא לקחת אותי. אני לא מצליחה להשתחרר מזה." "אני מתארת לי. העוצמה שהיתה ביניכם, לפחות לפי מה שסיפרת לי, היא דבר נדיר, זה לא משהו שמשתחררים ממנו בקלות," אמרה חברתה בטון אוהד. "אחר כך חלמתי שפלשתי לבית שלו. הבית היה ריק, הסתובבתי וחיטטתי במגירות, במדפים, בארונות, מחפשת לראות אם יש איזשהו סימן, שארית ממני. זה היה מוזר, כי הכל היה ריק. כאילו שאף אחד לא גר בבית. אני זוכרת שזה הפתיע אותי, הריקנות הזאת. כאילו שכשהוא לא אתי, אין לו כלום. לא באמת. ואז, פתאום, הם עמדו בדלת, וראיתי שהוא מבוהל מזה שאני שם והיא עומדת לצעוק. זה השלב שבו התעוררתי…" "מזל" "כן, זה היה מפחיד…" היא שתקה רגע, ואז נאנחה. היה משהו כבוי בקולה. "שמעתי שהוא החליף מקום עבודה…עכשיו הוא עובד בחברה הכושלת הזאת שסיפרתי לך עליה פעם, זה ממש הכניס אותי להלם…" "איך את יודעת? הוא סיפר לך?" החברה שלה נשמעה כמו משתתפת בצערה. "מה פתאום, כבר הרבה זמן שאין בינינו שום קשר, למרות שהוא הבטיח לספר לי כל מה שעובר עליו. אם בני הזוג שלנו היו יודעים איזה סוד אנחנו מסתירים, הם היו מתפוצצים." לא הבנתי איך מסתירים סוד כשמדברים עליו בפני בית קפה שלם, אבל לה זה כנראה לא הפריע. היא המשיכה. "איך הוא בחר להתחבר דווקא למקום המזעזע הזה, זה לא מסתדר לי עם מה שאני חושבת עליו…" "זה בטח לא יחזיק מעמד," לחברה שלה עדיין היה טון של משתתפת-בצער. "לא נראה לי…הוא כבר ימצא תירוץ למה זה נפלא (המילה AWESOME שהאמריקאים כל כך אוהבים להדביק לכל שטות התנגנה ארוכות בפיה) אמרתי לעצמי שיש רק שתי אפשרויות. או שהוא לא באמת מי שחשבתי שהוא, שהדמות שיצרתי בדמיוני לא באמת קיימת, או שבכל מה שקשור לבחירות בקשר עם אנשים, הוא מאלה שעושים טעויות, ועקשנים מספיק כדי לא להודות בהן. אני כמובן מעדיפה לחשוב שהאפשרות השניה היא הנכונה." "למה?" כמעט שאלתי את אותה השאלה יחד עם החברה שלה. מזל שהתאפקתי, אבל כבר לא ממש שמתי לב למקום שלי בתור. הייתי מרותקת. באופן מפתיע, הקול שלה התמלא באנרגיה שהיתה כמעט שמחה. העזתי להעיף בה מבט סמוי. גם העיניים שלה נצצו פתאום. "כי אם הוא סתם עושה טעויות, זה בסדר, בגדול הוא עדיין מי שחשבתי שהוא, ואני ממש רוצה להאמין בזה, גם אם זו רק פנטזיה. זה נותן לי תקווה. אחרת, מה הטעם?" בשלב הזה, כבר לא יכולתי להתאפק, וחייכתי. היא חייכה אלי בחזרה כאילו מבינה שאני מבינה. כי לכל אחד מאתנו יש חלומות. חלקם משתנים עם הגיל, עם המקום שאנחנו נמצאים בו בחיינו, עם המציאות. חלקם מתגשמים (לשמחתנו או לצערנו), לחלקם אין סיכוי להתקרב אפילו להתחלה של הגשמה. אבל אנחנו נאחזים בהם, כי הם נותנים לנו תקווה. התקווה הזאת היא סוג של קסם, כוח מניע שמאפשר לנו לאסוף אנרגיה ולחתור להתקדם, לשנות, לצמוח. אם אין לנו אפילו חלום אחד, אם חלומות משמעותיים שיש לנו מתרסקים, נשאר אחריהם רק עצב במקרה הטוב, והרס במקרה הרע. היה לי על זה ויכוח גדול השבוע עם אשה מצליחה מאד, שהתעקשה שהחלומות של הצעירים צריכים להיות פרקטיים ולהתאים לצרכים של החברה, ולא להיות כאלה שנובעים – ובכן, בראש ובראשונה, מהעובדה שזה החלום הפרטי שלהם. האשה שמאחורי הבינה את זה. היא בחרה בקסם שבחלום שלה. "שלום, מה תרצי להזמין היום?" קולה של המוכרת קטע את חוט ההקשבה שלי. תורי הגיע. "אני רוצה קפה חזק, אבל תוסיפו לו זריקת וניל," אמרתי אחרי שחשבתי דקה, "שיהיה לי מתוק." "קפה חזק עם וניל, שיהיה לך מתוק, כבר מגיע," המוכרת חייכה חיוך גדול והוסיפה, "ושיהיה לך גם יום קסום!"

ביום שבו סבתא שלי נפטרה, פתחתי את המגירות שלה. את רוב החפצים שלה מכרה, העבירה לצדקה או זרקה כשעברה לבית האבות הסיעודי, אליו התעקשה לעבור כשנתיים לפני כן כשרגליה כבר לא יכלו לשאת אותה לשום מקום. היא השאירה לעצמה רק מעט חפצים שננעלו היטב בשלוש מגירות בלבד, אפילו לי לא הרשתה לפתוח אותן. "כשיגיע יומי, תקבלי את המפתח," נהגה לומר. "את כבר תדעי מה לעשות." המגירות נפתחו בקושי, כורעות תחת עומס תכולתן. המגירה העליונה, הדקה מבין השלוש, הכילה תרמוס ישן, מטפחת לבנה עטורת תחרה מקופלת היטב, סל ירוק, נייר פרגמנט, סכין ועטים. שתי המגירות האחרות, עמוקות וארוכות, הכילו ערימת מחברות. על כל מחברת התנוססה כותרת, "הברכה והקללה", ומספר סידורי רץ. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא. המחברת הראשונה הכילה הוראות מפורטות, כתובות בכתב ידה ששרטט אותיות החלטיות, מסודרות כמכתב המופנה אלי אישית. "תבחרי את הלימונים הכי ירוקים שהם קצת, אבל ממש קצת, רכים. מששי את הבטן שלהם. חפני אותה בכפך, בעדינות, עד שתרגישי את ההבטחה שמבפנים. עכשיו לחצי לאט-לאט, ברוך. לחצי והרפי. לחצי והרפי. מרגישה? זהו. בפנים מחכה מיץ חמוץ-חמוץ, כל כך חמוץ שהוא צובט את העין. ועכשיו, בתנועה חדה, חתכי את הלימון לשני חצאים. התנועה חייבת להיות חדה מאד, מיידית, לפני שהלימון ירגיש שזה מה שאת הולכת לעשות ויגיר מרוב כעס את המיץ היקר אל המשטח בטרם תספיקי לכלוא אותו במסחטה. כל מחצית צריכה להיסחט היטב, כמה פעמים, בתנועות סיבוביות של פרק כף היד. עכשיו תטעמי עם קצה האצבע את המיץ… אני כבר יכולה לדמיין מה קורה! מה זה הפרצוף הזה? בטח שחמוץ! אוי ואבוי אם לא! את המיץ תעבירי לסיר הגדול, שיוכל להשתכשך ולהתרווח בנחת. סוכר, לא יותר מדי – שלא תיעלם החמיצות, אנחנו זקוקים לה. היא צריכה רק להתרכך קצת, להתעדן, להתבגר כמו נערה יפה, חושפת באיטיות את המתיקות שמתחבאה בתוכה. קצת קורנפלור נגד הקמטים העתידיים של החיים, מים שיספיקו לפחות לשש כוסות – ולאש." מדי יום ראשון, קומתה הקטנה והכפופה קמעה של תתה לא מונעת מידה לבחוש בתנועות ברורות את הנוזל המתחמם. פניה טובות כפני ילדה מתלהבת. היא בוחשת, בוחשת ומרתיחה. אחר-כך היא מקררת אותו היטב במקרר למשך לילה שלם, ולא נותנת לנפש חיה להתקרב עד שצבעו הופך ירוק-עמוק, צלול ויפהפה כעין הזבוב. אז היא מקציפה חלבוני ביצים עם סוכר ומעט וניל, ובהינף קסם של כף יוצרת מהם ענני קצף מרחפים על הנוזל הקר. היא ממלאה כוס עד תומה ומגישה לי לשתות לרוויה, צוחקת למראה נקודת הקצף שמתעקשת להבהיק על קצה אפי. אבל קודם כל, צריך לערבב על האש. כל גופה מרוכז בתנועת היד הזו, גווה מזיע קלות מעל האדים, עיניה בורקות ואפה שואף את הריח המתקתק-חמוץ הממלא את הבית כולו, נשפך אל הרחוב וגורם לעוברים ושבים לעצור ולרחרח בסקרנות. "ככה זה, חמוץ ומתוק, טעם ועוד טעם שיוצרים קשת שלמה של טעמים משותפים," היתה אומרת. "מי שחושב שהחיים העניקו לו רק טעם אחד ולא מסוגל לזהות את המקום הראוי של הטעם האחר בחייו, לא מבין מהם החיים. ומהם החיים, היא חוזרת ומשננת בפעם המי-יודע-כמה, אם לא מרק לימונים מתוק וקר. לא פחות ולא יותר. מרק לימונים מתוק, אבל רק מי שיודע לשתות נכון יודע גם להנות מכל הטעמים כולם, הברכה והקללה, האהבה והנטישה, החיים והמוות." כך היתה סבתא שלי, תתה, מכינה מרק לימונים ירוק שעל פניו מרחפים ענני מקצפת, וטעמו חמוץ-מתוק כטעם החיים שאחרי הגירוש מגן העדן. ואני הרי ידעתי משהו על גן עדן – אחרי הכל, לשם נקראה אמי מיד אחרי שילדה אותי בעמל ובזיעה, כדי לבצע עבודה חשובה בשביל אלוהים. אותי השאירה בידי אבי, וליתר בטחון גם בידי אמה, כדי שתגדל גם אותי, כמו שגידלה אותה, כל כך יפה. הייתי בת שנתיים כאשר הענקתי לסבתי את השם תתה. בתמורה, העניקה לי לימון גדול, יפהפה, צהוב-ירוק וריחני להפליא. ריח הלימון וטעמיו נקבעו בפי כבר אז, כזיכרון הראשון של חיי, אבל הם לא היו שייכים ללימון או לסבתי – הם היו שייכים לאבי, שבאותו בוקר החליט לנסות את מזלו בגידול חקלאי צנוע אך מבטיח בחצר האחורית של ביתנו, שעד אותו היום היו בה רק כמה עצי פיקוס פרועים, אדמה וחצץ. תחילה לקח מעדר. ביד בטוחה בקע את קליפת הקרקע, משנה את פניה כאמן היוצר דמות חדשה. הגומחה חשפה חלקי זרדים ושורשים קרועים, פיסות חול ואבנים שהופרעו מרבצם. הדלי הישן הכיל בתוכו מים עכורים שסייעו לקרקע להיכנע ביתר קלות למכות המעדר, וכששפך את המים אל הגומחה היונקת פעפעו בועות עליזות מתוכה, משחררות אוויר כלוא ואסיר תודה לעברנו. שתיל צעיר שאבי הכין מבעוד מועד הונח בגומחה, רך ועדין וכולו אומר הבטחה. כשסיים לנטוע, חפן אבי רגב בכפותיו השחומות, הטילו חגיגית לצד השתיל, שפשף כפותיו זו בזו בהנאה ואמר: "שלוש שנים. בעוד שלוש שנים יגדל השתיל ויהיה לעץ שיניב לימונים זהובים-ירוקים וסבתא שלך תוכל להכין מרק לימונים מתוק וקר ישר מהגינה." סבתי, שעמדה כל העת והביטה בו, שתקה. לבה ניבא לה רעות. לא היה לה אמון רב ביכולותיו של אבי באופן כללי, ועוד פחות מזה ביכולות החקלאיות של חתנה העירוני. "שלוש שנים…"הוסיף ומלמל. קולטת את הציפייה שבקולו, צהלתי ומחאתי כפיים. אבי חייך, פנה אלי באחת והניף אותי באוויר. ריח לימון חריף ומשכר נדף מבגדיו. נצמדתי לדש חולצתו, נושמת לעומק לבי את הריח המענג. כששוב חשתי בקרקע המוצקה תחת רגלי, פניתי אל סבתי, ולראשונה בחיי הצעירים התרסתי כלפיה: "תתה! תי-אי! אי-מון!" ולפני שאספיק להבחין בשלוליות הגדולות, הכחולות, שנקוו בעיניה, כבר הניחה וכלאה בכפי את טעם וריח העולם כולו. למחרת, אבי נעלם. "התברר שהוא חייב לעזור לאמא שלך במשימות הקשות שיש לה בגן עדן," שבה והסבירה לי תתה, ואני התמלאתי גאווה על הורי שהיו חשובים עד כדי כך, שאלוהים בעצמו היה זקוק לעזרתם. בכל יום שני, בשעה שלוש ורבע אחר הצהריים, הסל הירוק של תתה היה ניצב ליד דלת הכניסה. בתוכו, בסדר מופתי וקבוע, היו מונחות שקיות פלסטיק. שקית אחת הכילה שני כריכים עטופים בנייר פרגמנט; בשקית השנייה, שני גזרים קלופים, עגבניה ומלפפון אחד; שקית נוספת עטפה תפוח וסכין; ולידם, עומד בהדרת כבוד בלתי מופרעת, תרמוס שהכיל מרק לימונים מתוק וקר. לבושה בשמלה חגיגית, שרשרת פנינים לצווארה, מטפחת תחרה לבנה בכיסה וארנק מהודר על זרועה, תתה היתה נוטלת את הסל ויוצאת למפגש השבועי הקבוע שלה עם סבא. בצעדים בטוחים היתה הולכת אל תחנת האוטובוס, מתיישבת וממתינה. כשהאוטובוס היה מגיע, היא היתה תופסת מקום בספסל הכי קדמי שמצאה, מושיבה את הסל בכסא שלצידה, ונוסעת עד התחנה של נחלת יצחק. באנחה כבדה היתה יורדת מהאוטובוס, הסל אחוז היטב בידה, וצועדת במסלול מתוכנן היטב לעבר בית הקברות. תחילה היתה שבה לאורך הצד הימני של רחוב נחלת יצחק עד לפינת רחוב חפץ חיים, שם היתה עוברת בחזרה לצד שמאל, צועדת בחזרה לכיוון רחוב חיי אדם, ועוצרת במעבר יבוק. שם היתה מוציאה מארנקה ספר תהילים קטן, ממלמלת בשפתיים שקטות את מזמור כ"ג, וממשיכה ברחוב עליית הנוער לעבר בית הקברות. למתבונן הבלתי מיומן, קבר האחים נראה כמו שורות-שורות של שמות אקראיים שרק המזל והזיעה יעזרו למצוא שם מסוים בין השורות, אבל תתה היתה ביניהם בת בית מאז שסבא נהרג, באותו יום שני אחר הצהריים שבו פצצות שטפו את תל אביב כמו גשם, הרבה לפני קום המדינה וכשאמא שעכשיו היתה מלאך ואז עוד היתה ילדה קטנה. תתה היתה מבקרת את סבא פעם בשבוע. היא היתה מתיישבת על יד מלבן השיש הקטן, שהודיע באיפוק ובאותיות שחורות וצנועות שכאן נקבר סבא שלי, שנפל חלל ב-ו' אלול ת"ש, בשנה הל' לחייו. מלבן לבן וקטן כמו עשרות המלבנים שסביבו, שכולם נראו בדיוק אותו הדבר, שכל אחד מהם ציין את אותו תאריך פטירה ושרק השם וגיל הנפטר או הנפטרת היה שונה בכל אחת מהאבנים. בפעם היחידה שתתה נעתרה לקחה אותי לקבר של סבא, היא לא הסכימה שזה יהיה ביום שני. "יום שני זה היום שלי לבד עם סבא", טענה. היא הסבירה לי שזה קבר אחים כי הם כולם נהרגו יחד. לא הבנתי למה זה הפך אותם לאחים, וכשהגענו לבית הקברות שורות האבנים נראו לי יותר כמו צבא מאשר כמו משפחה, אבל לא אמרתי כלום. לא חזרתי לשם יותר, לבד מפעם יחידה שבה עקבתי אחרי תתה בלא ידיעתה כדי לגלות סוף סוף מה בשם אלוהים היא עושה שם בכל שבוע. אבל חוץ מזה, תתה המשיכה לבקר שם לבדה. אחרי שהיא היתה מתיישבת על יד סבא, תתה היתה מתחילה לדבר. "אל תשאל איזה שבוע היה לי," היה משפט הפתיחה הקבוע שלה. אחריו היה מגיע דיווח מלא ומפורט על כל דקה מדקות היממות שחלפו מאז השבוע שעבר, כולל כל מעללי, הנכדה היחידה והיתומה, שתי המתנות המרכזיות שתתה טענה שקיבלתי מאמי. סבא הכיר את שמות החברות הטובות שלי, מה אמרו עלי המורים בבית הספר, באילו מקצועות התקשיתי ומה אהבתי במיוחד. והיה לו גם מה להגיד, ועוד איך היה לו. "סבא שלך לא מסכים שתמשיכי לכעוס כל כך על רינה," תתה נזפה בי כשרבתי עם בת כיתתי. "אם קשה לך במתמטיקה, סבא יכול לעזור, הוא השאיר לך את מחברת הנוסחאות שלו. קחי, קחי, הוא רוצה שזה יהיה שלך," היתה מושיטה לעברי מחברת כתובה בכתב יד מסודר וציורי, כתב יד שהכרתי היטב לאחר שסבא העביר אלי עוד מחברות שלו, כמו "מחברת הציטוטים", "מחברת הגיגים" ואפילו "מחברת שירים". "תחשבי היטב, אבל אל תהססי, זה מה שסבא תמיד אומר," תתה הטיפה באוזניי את השיעור החשוב מכולם. "תלמדי ממנו. כל עוד את חיה, קפצי לגובה בלי לפחד. מי שמפחד, מוותר. ומי שמוותר, נו… אולי הוא לא ישבור רגל, אבל הוא גם לא יגיע לירח. הוא לעולם לא ידע מה הוא מפסיד. על זה סבא שלך אומר, איזה פספוס, כי מאוחר מדי רק כשמתים. זכרי היטב," היתה מסיימת ומושיטה לי כוס מרק לימונים קר ביד אחת ומפית לנקות את נשיקת הקצף שעל אפי ביד השניה, "רק בצורה כזאת תצליחי למצות כל רגע מהרגעים הקצרים והחד פעמיים כל כך שיש לנו להיות פה. " שעה היתה יושבת שם, ליד הקבר, ומנהלת שיחה שלמה עם סבא. קצת צוחקת, קצת תוהה, הרבה בוכה. אחרי שעה היתה מתנערת, מוזגת לעצמה את הכוס האחרונה של מרק הלימונים ושותה אותו בלגימה אחת. "חמוץ ומתוק," היתה נאנחת. "זה מה שנשאר." אז היתה אוספת את שאריות הפיקניק המאולתר שערכה, ועושה את דרכה בחזרה הביתה. כשהגיעה, היתה מנקה היטב את הסכין ואת התרמוס, מכבסת את המטפחת הספוגה בדמעות ולימון ומקפלת אותה היטב ורושמת במחברת את התאריך וכמה שורות קצרות לסיכום שיחתה עם סבא. ארבעים ושמונה שנים. כל שנה, פעם בשבוע. מכל מה שצברה במהלך חייה – חפצי נוי, כלי כסף ואפילו תכשיטים – זה מה שתתה בחרה לשמור. כלי התשמיש של הטקס השבועי שלה אצל סבא, ומחברות הברכה והקללה שלה. עשרים ושש מחברות שבתוכן, בשורות צפופות ובכתב מתומצת וענייני, זהרה לפני מפת הדרכים של חיי אמי, אבי, סבתי ושלי. תתה צדקה. אני יודעת מה לעשות. יום ראשון. אני עומדת בשוק, ליד דוכני הפרי. בכף ידי אני חופנת את הפרי הירוק, ממששת את בטנו הרכה. אני לוחצת ומרפה, לוחצת ומרפה, חשה את ההבטחה שבפנים. מחר אגמע אותה בלגימות גדולות, את המתוק והחמוץ, את הברכה והקללה, כמו שתתה לימדה אותי לגמוע את החיים עצמם, ועל אפי תתנוסס נשיקת קצף קלה.

מוקדש ל-י', שעדיין ממתינה ליד הדלעת. "זהו להיום!" מכריזה המזכירה שלה חמש דקות בדיוק לפני שהמחוג בשעון שעל הקיר מגיע לשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים. המזכירה מכבה את המחשב, אוספת את התיק והמפתחות ובמחווה דרמטית נוטלת עפרון ומפילה אותו מידה. "כמעט ארבע, העיפרון נפל. אני כבר מאחרת לגן. שלחתי את כל התשלומים לספקים, סגרתי את חדר הישיבות לעוד שבועיים, כמו שביקשת. כל חברי ההנהלה אישרו הגעה. מחר אשכפל את הדו"חות שנתת לי, אם תרצי אשכפל גם את המצגת שלך. ביקשת שאזכיר לך להתקשר לחדר העיסקאות של הבנק לפני שאני יוצאת, ואל תשכחי לסגור אחרייך לפני שאת יוצאת. להתראות מחר," קולה עליז, והיא לא מבחינה שבעיניה של זו שהיא אומרת לה בחיוך "ביי, בוס" ניצת זיק קטן של ציפייה. כשהשעון מורה על השעה ארבע ותשע דקות, הכל כבר מוכן. היא לגמרי לבד במשרד. היא סיימה את המצגת לישיבת ההנהלה, אבל עוד לא החליטה אם לתת לכל אחד מהם העתק. זו לא תהיה ישיבה פשוטה, אבל היא כבר רגילה לזה. היא רשמה לעצמה תזכורת לדבר מחר עם יושב ראש ההנהלה ועם יושב ראש ועדת ההשקעות. ניווט נכון של השיחה תוודא שהם יפעלו בישיבה באופן שיתמוך בשינוי שהיא מובילה כבר כמה חודשים. זו לא צריכה להיות בעיה, היא חושבת. את האחד הצליחה לתמרן כך שהוא בטוח שהשינוי הזה הוא בכלל רעיון שלו, השני חושב כמוה ממילא. צריך רק לחזק את הבטחון שלהם, זה הכל. אטפל בזה מחר. גם את הוראות המכירה והרכישה של המניות כבר העבירה לבנק, תבוא ברכה על המזכירה היעילה שלה. היא מחייכת לעצמה. כשרק החלה לנהל את המשרד עוד רעדה בכל פעם שנתנה הוראה כזו. פחדה שתעשה טעות, לא בגלל שפחדה מתגובת ההנהלה אלא בגלל שפחדה שטעות כזו תעלה לחברה הרבה כסף, אחרי הכל זה לא הכסף שלה. יש לה אחריות. עם הזמן ועם ההצלחה, התרגלה. כל המיילים כבר קיבלו מענה, כולל המייל שמזמין אותה להצטרף לדירקטוריון של מכללה חדשה שהוקמה, עליו השיבה בחיוב, והמייל שמזמין אותה להרצות בכנס בבוסטון בעוד שלושה וחצי חודשים, עליו השיבה בשלילה. היא רק חזרה מכנס בשטוקהולם, זה לא יהיה נכון לנסוע שוב כל כך מהר. יש לה כמה מטרות להשיג לפני כן. בשעה ארבע ותשע דקות, כל עבודת היום כבר הסתיימה. היא פותחת מעט את החלון, מתיישבת בכסאה ומושיטה יד אל המגירה התחתונה של שולחן העבודה שלה, ממנה היא שולפת בקבוק יין אדום וכוסית. כשהיא מוזגת לעצמה, היא מתבוננת בצבע העמוק, החם, של היין. על שפתיה חיוך קטן. לאחר מכן היא פותחת את המגירה העליונה, מזיזה מעט את הטמפונים, שתי חפיסות חצי-מלאות של מסטיק בטעם מנטה, שקית קרועה ובה כמה סוכריות מנטה, מפתחות רזרביים לכל מני מנעולים וכמה ניירות ושולפת מצית וחפיסת סיגריות ארוכות, דקות, גם הן בטעם מנטה. שני קליקים. היא מתרווחת בכסא, בידה האחת הכוסית ובשניה סיגריה. העשן ממלא את האוויר יותר מאשר את ריאותיה, אבל למי אכפת. טעם מתוק של מים גנובים ממלא את עורקיה. אסור לעשן במשרד, אבל עד מחר איש לא ירגיש. היין מחמם את אצבעות כף ידה החובקת את הכוס, היא נושפת את העשן האסור לעבר החלון הפתוח. נינוחות של רגיעה פושטת באיבריה. היא מתבוננת בתנועת הצללים העדינים הנעים על הקירות ומעידים שבעוד שעה קלה עוד יום יגמר. עוד מעט, לקראת שקיעה, גם היא תצא לדרכה. אבל עד אז, זו השעה שלה. שעת שקט בודדה שהרוויחה אחרי יום עבודה מלא ויעיל, שעה גנובה בטרם תאסוף את האנרגיות הנדרשות ותצא הביתה להמשך היום. אבל זה יקרה רק בעוד שעה. בינתיים, יש לה זמן. בשעה ארבע ואחת עשרה דקות בדיוק, היא עוצמת עיניה וחושבת שוב על האדם האחד שבמשך כל היום כולו היא לא יכולה להרשות לעצמה להיזכר בו. מה הוא עושה עכשיו? האם הוא חושב עליה לפעמים? האם גם הוא, כמוה, נהנה לשוב ולהזכר ברגעים שהיו שלהם, בחיוכים, בהנאה, במילים שלחשו זה לזו, במגע שצימרר? האם הוא שואל את עצמו מה שלומה, אם היא חושבת עליו לפעמים? האם הוא, כמוה, כמיה להיאחז שוב זה בזו, לחוש את העור הרועד, לנשום יחד? אם היה יכול, האם היה עושה הכל שוב? פתאום, דפיקה בדלת. היא מזנקת בהפתעה. "רק רגע, בבקשה". מי זה יכול להיות בשעה כזאת? שום פגישה לא נקבעה לה. היא מכבה במהירות את הסיגריה, פותחת עוד קצת את החלון, נוטלת סוכריית מנטה וכשהיא פותחת לרווחה את הדלת העצבים האחראיים על הנעת הרגליים מתנתקים משאר גופה. הוא עומד שם. הוא עומד שם. היא לא יכולה לזוז. הוא מחייך אליה, שוב, באור עוטף. היא לא נושמת, פיה יבש, עיניה מתמלאות ורקותיה הולמות. הם רק שותקים, מתבוננים זה בזו שנייה ארוכה. ופתאום ידה מושטת, אפילו לא הרגישה איך זה קרה, הוא מניח את ידו בידה, הזמן והמרחב שוב נמחקים והיא מובילה אותו פנימה, אל החדר שמתמלא בנוכחות שלהם, הנוכחות הזו שתמיד היתה כל כך גדולה שהיא לא הותירה מקום לשום דבר אחר. הוא חופן את פניה בכפות ידיו, עיניו בעיניה, הבל פיו מתערבב באוויר ריאותיה והוא לוחש. לא יכולתי להמשיך להשאר רחוק, הוא אומר. התגעגעתי אלייך כל כך. איך ידעת שאני לבד עכשיו, פיה שואל מעצמו. ידעתי, הוא עונה. אני יודע הכל. תמיד ידעתי. הרי לא חשבת שבאמת נעלמתי. ושוב הכל מסעיר. כמו פעם. והיא חשה שוב את העוצמה שהיתה שניהם, מטפסת ועולה מבין ירכיה אל בטנה התחתונה, אל שדיה, מדגדג את שקע צווארה ונושקת לפיה, לעיניה, גבותיה ומצחה. והיא יודעת שהכל כפי שצריך להיות. כפי שהיה לרגע. כפי שתמיד ידעה שיכול להיות. עד השעה חמש. בשעה חמש, היא חייבת לשוב ולהפוך את ההזיה היומיומית המתוקה הזו לדלעת. היא פותחת את העפעפיים, מסדרת את הנשימה ועושה הפעלה מחדש של מחשבותיה. סיגריה נוספת, אחרונה, מסמנת את הגבול הנדרש בין הזיה למציאות. בעוד כמה דקות תאסוף את חפציה ואת עצמה ותצא בחזרה אל העולם החשוף, הבטוח. עד מחר בארבע ואחת עשרה דקות. איש מלבדי אינו מנחש שבנוף חייה הפעלתני, היעיל והבטוח, מסתתרת דלעת שבין השעה ארבע לחמש הופכת למרכבה קסומה המובילה אותה אל עולם אחר. ורק אני רואה איך לפעמים, כמו בהבזק ברק שמכה ונעלם, עיניה צוללות אל מקום נבדל, מוקף בתמרורי אין כניסה. מבטה חולף בדהרה פראית ומותיר מקום לכאב בלתי נתפס ולא לשום דבר אחר, אפילו לא לתקווה. מקום שממנו לא נשאר לה דבר, אפילו לא סנדל זכוכית סדוק אחד.

האם היה זה ריח המגבת הרכה, המבושמת כריח חולצתו באותו יום סתיו רחוק, שגרם לה לעצום את עיניה? או שזו הייתה רק הפסקה נוספת של מרוץ הזמן, עצירה קלה שבתוכה ריצדו שוב חזיונות שגם אם היו רחוקים, היו מבוססים על זיכרון מסתער ומציאותי מאד, ששב ומדליק בראשה תמונות וכמיהות שהנוחות המבודדת של האמבטיה מאפשרת? בעוד שלושת רבעי שעה יתחיל הרסיטל. כשאורה הזמינה אותה להגיע ולשמוע את הפסנתרן המוכשר שנעתר לנגן בביתה בפני שלל חבריה, לא הצליחה לסרב. את באמת חייבת לבוא הפעם, אורה הפצירה בה. גם התכנית מצוינת, פירטה בפניה את היצירות המדויקות. באך, שומאן, מוצארט. כל מה שאת אוהבת. אורה החביבה. אורה שהיא חברה של כולם, שיודעת הכל על כולם, שתמיד נעים לפגוש אותה. אורה שלא מעלה בדעתה שמאז אותו סתיו, העובדה שהוא משתייך לחוג מכריה הפכה אותה לחברה עוד יותר נחשקת שלא חשדה כאשר הצליחה לגרום לה לשרבב את שמו בשיחה, אורה שמספקת בשמחה ומבלי להבחין בכך פרטים על חייו, פרטים החורטים את בטנה כמו קעקוע מדמם. אורה שלא הבחינה כיצד, מאז אותו סתיו, היא מסרבת בנימוס לכול האירועים שאורה מארגנת וממלאת בהם את חייה. הרי לא יכלה לומר לחברתה שהיא לא מגיעה כיווון שהיא יודעת בוודאות שגם הוא יימצא בין האורחים. פעם אחר פעם הצליחה להתחמק, עד הפעם הזאת. כבר לא נותרו לה תירוצים. אם כך, אם היא כבר תאלץ לבלות את הערב בחברתו, היא תוודא שהיא תסנוור אותו שבעתיים כאור החמה. היא עומדת באמבטיה ומתבוננת בגופה המשתקף אליה במראה. הוא ניגן עלי כמו על צ'לו, חשבה. טיפות מים מלטפות את עורה החשוף. שבילים רטובים נמשכים מצווארה אל בין פטמותיה ולאורך בטנה וירכיה. פעם, כשעוד ביקרו בעולם השייך רק להם, אליו איש מלבדם לא הורשה להיכנס, ליקק טיפות מגופה, נאנח מעונג ורועד מתשוקה. כצ'לן מיומן, הפליא לנגן עליה, חובק את נפשה, עוטף וחופן אותה אל קרבו. תחת ידיו הפכה לתיבת תהודה עתיקה ויקרה, מפיקה איכות ויופי של צליל שלא ידעה שיש בה. בקשת מתוחה הרעיד בה הרמוניות, משחק במיומנות ובזריזות אצבעות של מתמיד מוכשר. ולפתע, חדל לנגן. השליך אותה הרחק, מרסק אותה כצ'לו שהושלך אל תהום, מבלי לבחון מה קרה לרסיסים. אהבה פירושה לדאוג אחד לשני, המתיק לה. כמה לעגני. הוא לא שאל, לא דאג, לא הביט לאחור. מאז אותו סתיו, בו המוסיקה הושתקה בכאב של מחלת ילדות קשה. נותרו רק פיסות המידע שאורה הזינה בהם את תמהונה. יש להם צרות עם הבן הצעיר, אבל עושה רושם שיש סיכוי שזה יסתדר,סיפרה. הבן הגדול סטודנט. הוא עצמו מצליח בקריירה שלו, שדורשת ממנו היעדרויות של שעות רבות מהבית. עם אחת כמוך הוא לא היה מחזיק מעמד שלוש דקות, אורה גיחכה ולא ידעה מה היא אומרת. תמיד היו שמועות, ככה זה כשמדובר בגבר שאוהב בעיקר את עצמו ואשה שהיא בעיקר אשתו-של, בעלי תמיד אמר שהוא לא היה מעיף בה מבט נוסף. כשהרינונים על קשרים שקשר עם נשים אחרות רדפו אחריה, הופתעה מעומק הכאב. היא שמרה על סודם כמו היה אוצר יקר, הגנה עליו בחירוף נפש, רק כדי לגלות שהיתה לא יותר ממכה קטנה בכנף המטוס שלו. איזו טיפשה. היא נחושה להגיע בדיוק שלוש דקות לפני ההתחלה. שלוש דקות יבטיחו ששאר האורחים כבר יושבים במקומותיהם, על גבי כסאות העץ המתקפלים שאורה שכרה במיוחד לערב. הם יהיו מוכרחים להתבונן בה כשתיכנס, מפלסת דרכה לכסא פנוי שיהיה בחלק האחורי של הסלון, רחוק מהפסנתר הניצב משמאל לכניסה. כולם יוכרחו להתבונן בה ולשאוף אל תוכם את מראיה. לבושה בשמלה השחורה שפעם תלש מעליה, היא תיכנס בצעד משדר ביטחון. עיניה יבריקו. היא תחייך ותצחק אל הנוכחים המוכרים. כדרכה, תחליף משפט שנון עם כמה מהם ותזדרז למקומה. היא לא תעניק הכרה לנוכחותו, לא תזכה אותו במבט ולא תיתן לעיניו להיכנס לעיניה כמו פעם. הוא יישב באחת השורות הראשונות, ולאורך הרסיטל כולו תוכל להבחין בעורפו, בתנועות ראשו, באצבעותיו הנעות כמעט בהיחבא, משרטטות את תנועת קלידי הפסנתר על ברכיו. הוא יישב שם, יודע שהיא נועצת בו מבטים כמה שורות מאחוריו מבלי שיוכל להתחמק או להשיב מבט. בהפסקה היא תישאר בכיסאה, תשוחח עם מי שבמקרה יישב לידה בריכוז שלא יסגיר שנפשה מנותקת מגופה. לחילופין, אולי תיגש אל שולחן המשקאות שאורה תעמיד בפינת הגינה. הוא ייגש ליטול משקה, יפנה אליה וישאל אותה אם היא רוצה לשתות משהו. כן, תענה לו בחיוך ממזרי, קולה לא מסגיר. אשמח לשתות כוס מים, רק תיזהר שלא תשפוך אותה עלי. ואז היא תסתובב ותלך, יודעת שהוא נותר מחייך מאחוריה, חיוך שנולד מזכרון משותף להם בלבד. כשהרסיטל ייגמר, תיגש אל אורה, תודה לה על ההזמנה, תתמוגג מהנגנים המוכשרים, תחליף עוד כמה מילים עם כמה אנשים ותצא בקלילות שלא באמת יש בה בחזרה לביתה, משאירה אותו מאחור ללא דבר. ללא דבר, מלבד הידיעה על הדמעות שתבכה שלא בנוכחותו. היא לא תצליח להסתיר זאת. הוא יידע שהן שוטפות, והוא יידע שהן שוטפות בגללו, והוא לא יעשה דבר. בעוד שלוש דקות יתחיל הרסיטל. היא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לצעוד. היא מחייכת ומתיישבת בכסא. היא יודעת שהמוסיקה החלה. באך זורק אותה לתהום. אני מקשיב לבאך וחושב עלייך, יפהפייה. כמה הרמוניה יש במוסיקה שהיא את ואני. במילים מתעתעות, כמו מלחין פוגה, שרטט את הקולות המדויקים של מיתריה. כמה חרדה מתייהרת יש בשתיקה. למילים שלך לא היה שום נפח, חשבה. קווים מאויירים, מיתאר של בלון שהאוויר יצא ממנו. תמונות ילדות של שומאן. לקראת הקטע השביעי, היא נדרכת. קסם מכה בה. היא יודעת שהוא מאזין וזוכר כמוה, יכולה לחוש את אצבעותיו מנגנות את התווים על גבי ירכיה, את עיניו עצומות מעונג, ספק-חיוך על שפתיו. כמה הייתה מוכנה לתת כדי לנשק שוב את השפתיים האלה, לחקור שוב את פרטי פניו, לחוש את פעימות עורקיו בגופה. הפסנתרן הצעיר סוחט מגוון של רגשות מהקלידים, הסוחטים דם מציפורני אצבעותיה הננעצות בפרקי ידיה. כשהטראומריי מתנגן במלוא יופיו, עיניה מתלחלחות. זה לא היה יותר מחלום ילדות חלוד מתמימות, היא חושבת. חלום שהתרסק כשבלהט המעשה דרש ממנה להתחנן בפניו שיזיין אותה. היא סירבה. אני לא מזדיינת, קולה נשבר. אני עושה אהבה. חשבתי שגם אתה. ולמרות הכל. למרות הכל. אני מוחתמת, חשבה. אהבה חזקה כזו, היא החתמה. אפילו אם האהבה הזאת הושתקה באכזריות, אפילו אם היא היתה שלי בלבד, האות שלה מסומנת בי לנצח. היא צרובה בעור. אני מרגישה אותה עכשיו, כואבת מכל צליל, הדהוד מיתר, אצבע פורטת. אבל הוא, הוא גמל לאהבה בכך שהרס אותה. היא יכולה לראות את ראשו עכשיו, מורכן, מאזין בריכוז למוסיקה. צליליו האחרונים של מוצארט מסמנים שהרסיטל הסתיים. היא קמה מהכסא בחדר השינה שלה, ניגשת אל הארון, פושטת את השמלה ושבה ללבוש את כתונת התחרה שלה. הוא לעולם לא יידע שבילתה איתו הערב, לעולם לא יידע ששוב צללה איתו לתהום השייכת לשניהם בלבד, חשה שוב את פיו, את ידיו אוחזות בה, את מלוא גופו בעורה. לעולם לא ינחש שבגללו שוב נשארה ספונה בחדרה, משאירה את תווי פניו לזיכרון דמיונה, העיקר לא לראות אותו. לא באמת. מחר תתקשר אל אורה ותתנצל.

מספרים שכאשר נרקיס היה מתבונן בהשתקפות דמותו במימי הנחל, גם הנחל היה מתבונן בעצמו כפי שהשתקף בעיניו של הנער היפהפה. שניהם, נרקיס והנחל, אהבו להסתכל זה בזה, כל אחד מהם רואה את דמותו-שלו ומתמוגג ממראה עיניו. אמא הייתה אומרת, שהסיפור על נרקיס והאגם הוא בעצם סיפור על הורה וילדו. כל הורה מתבונן בילדו ורואה את תכונותיו-שלו משתקפות בו, וכל ילד מתבונן בהוריו ורואה מה נחרת בו מהם. גם בין אבא וטל, בנו הצעיר, התגשם סיפורם של נרקיס והנחל, רק הרגש היה אחר. כי כשאבא התבונן בטל, רואה בו את השתקפותו-שלו, הוא לא יכול היה לסבול את מה שהוא רואה. וגם במקרה הזה, הסוף היה טביעה. "צלצלתי להגיד לך לילה טוב, ושאני אוהב אותך," קולו היה מסורבל. "תזכרי את זה." "מה קרה?" משהו בקול גרם לי להקשיב היטב, דרוכה. "שום דבר מיוחד," התגונן מהר מדי. "לא משהו שלא קרה כבר בעבר." "אני לא בדיוק רגילה שאתה מתקשר אלי באמצע הלילה כדי להגיד לי לילה טוב. הכל בסדר?" "לא יכול להיות יותר טוב. סוף סוף החלטתי לעשות מה שצריך. מחר הכל ישתנה." לא ידעתי שאפשר ממש להרגיש את הלב נופל בחזה. מפרפר, כן; קופץ בהתרגשות, בוודאי. אפילו עומד מלכת מהתרגשות או מפחד, אבל לא נופל. זה היה חדש לי. "מה זאת אומרת מחר הכל ישתנה? מה ישתנה?" "סוף סוף אבא יקבל מה שהוא תמיד רצה," התפרץ פתאום, "מה שרק עכשיו החלטתי שהגיע הזמן לעשות. הייתי צריך לעשות את זה מזמן. אבל לא רציתי שתקומי מחר בלי שאמרתי לך שאני אוהב אותך…" קולו התחיל ללעלע. "טל, על מה אתה מדבר?" הייתי על סף פאניקה. לא יכול להיות שהוא מתכוון למה שנדמה לי שהוא מתכוון. "מה קרה? מה אתה הולך לעשות?!" "לא קרה כלום, עזבי. זו החלטה שלי וזהו." "תענה לי עכשיו או שאני נכנסת לאוטו, וכמו שאתה גדול וחזק אני באה לנער אותך במו ידיי עד שהתשובה תצא ממך. מה אתה הולך לעשות?!" "אל תכנסי לאוטו, ואל תדברי שטויות," קולו נדד, מנומנם. הוא פיהק והמשיך. "זה במילא לא יעזור. אני, את מה שהייתי צריך לעשות, כבר עשיתי." רן עמד לידי, מצחו מקומט ומבטו רציני. הוא קלט את כל פרטי השיחה. עגלי זיעה קטנים החלו לבצבץ על מצחו, עיניו דיברו. מבלי לאבד את המיקוד שלי בטלפון, סימנתי לרן שיתקשר מהקו השני אל הורי. ידעתי שהם בוודאי צופים בטלוויזיה בחדר הסמוך לחדרו של טל. המשכתי לדובב את אחי. "טל, אם לא תיתן לי יותר פרטים אני נשבעת שאני תיכף באה. אתה חייב להסביר לי למה אתה מתכוון." "את יודעת!" התפרץ פתאום. "זה לא חדש…" הבחנתי שהקול שוב נודד. "הוא עוד פעם ניסה לזרוק אותי מהבית. אמר שאני לא שווה כלום. שאני לא יודע שום דבר, שאני אפס. רק הוא חכם. רק הוא מוצלח. מאז שנולדתי אני רק אכזבה בשבילו. נמאס לי. כבר לא תהיה לו אכזבה יותר," הוא השתתק. ידעתי שאני חייבת להשאיר אותו ער. "טל, על מה רבתם הפעם? מה קרה?" "צריך שמשהו יקרה?" שוב פיהק, קולו משועמם. "מספיק שאני קיים. זה מה שמרגיז אותו." "אתה יודע שזה לא נכון," ניסיתי, שוב ניסיתי, כמו אלף פעמים בעבר ולמרות שידעתי שזה לא יעזור. "ובכלל, למה אתה חייב להתייחס לזה? תתעלם," חזרתי ודרשתי מילד בן שש עשרה את מה שמבוגרים בני ארבעים לא תמיד מסוגלים לעשות. ידו של רן הונחה על כתפי. "בואי," אמר, וקולו רציני וזר. "בזמן שדיברתם, אמא שלך בדקה. כל כדורי השינה נעלמו." רעמת התלתלים השחורה שתמיד קיפצה מול עיני במרחבי ילדותי, על הגדרות, על העצים ומול עיניהן הנרגזות של אינסוף מורות, נחה בשקט מוזר ובלתי אופייני על כרית דהויה. פניו היו שלוות, ידיו רפויות לצדי גופו, עיניו עצומות. סדין בית-חולים כיסה את פלג גופו התחתון. נשימות קצובות, איטיות, היו סימן החיים היחיד במיטה. אמי עמדה לידו, עיניה אדומות. "טוב שכבר הגעתם," קולה היה חלול, פיה קפוץ ומבטה לא סר מפניו. אימה עטפה אותה, רגליה רעדו. ראיתי שהיא נאבקת שלא ליפול. "עשו לו שטיפת קיבה. הרופאים אמרו שהוא יהיה בסדר." "מה בסדר, מי בסדר?!" למרות שסיננתי את המילים בשקט, קולי נשמע לי כמו הצלפה. "הוא צריך עזרה, אמא! אם לא תנסו לפתור את הבעיה, היא לא תיעלם מעצמה, ואז בפעם הבאה הוא עוד עלול להצליח." לא ידעתי איך להפוך את הדחיפות הברורה שאני חשה למשכנעת דיה. "אבא לא יסכים," אמרה. "הוא חושב שזה הכל הצגה." "הבן שלו מונח כאן, אחרי שטיפת קיבה שהיה צריך לעשות לו כי הוא בלע בקבוק שלם של כדורי שינה, והוא חושב שהכל הצגה?!" לא יכולתי לעצור את הרעד בידיי. "איפה הוא בכלל?" "בחוץ, מדבר עם הרופאים…באנו לכאן כי ידענו שגידי תורן, אבא רצה שהוא יעזור…באמת קיבלו אותנו מייד…" "אמא, גידי רופא כירורג, זה לא בדיוק תחום ההתמחות של הרופא שטל צריך! את מבינה, לא, את בכלל קולטת מה הוא ניסה לעשות הערב?" "עזבי, הרופאים אמרו שהכדורים שהוא לקח לא היו הורגים אותו, מקסימום הוא היה ישן הרבה שעות…" "אבל הוא לא ידע את זה!" האימה עברה ממנה אלי. "הוא גם התקשר אלייך…ואמר לך…זה סימן שהוא רצה שנציל אותו…" לשבריר שנייה, להרף עין קצרצר, הבליחו בי רחמים. היא דמתה לטובע הנסחף בגל גדול ממידותיו, נאחז בקצה קש ומשוכנע שזה מה שיציל אותו מול המים הרבים. עשרים ושש שנותיי נראו לפתע ארוכות ומלאות בגרות ותובנה לעומת חמישים שנותיה. "נכון, הוא רצה שנציל אותו," אמרתי לאט, כמו מסבירה לילד. "אבל ההצלה הזו לא מסתכמת בשטיפת קיבה. זו אפילו לא התחלה של הצלה." היא שתקה רגע. "אבא מנסה לשכנע אותם שלא ירשמו בתיק שטל בלע כדורים. שירשמו שהוא אכל משהו מקולקל. שזה לא יהרוס לו את העתיד. אם הצבא יידע, הם עלולים לא לרצות לגייס אותו, זה יהיה כתם לכל החיים!" ייאוש עמום ומוכר ריפה את גופי. על איזה עתיד אפשר לחשוב כשההווה כבר כל כך מקולקל. כמו במשחק הטטריס שטל אוהב לשחק במשך שעות על גבי שעות, בהילוך איטי, נפלו קוביות למקומם. "בגלל זה באתם לכאן…" מלמלתי. "זו העזרה שרציתם מגידי…שידאג לרישום בתיק…" זעם בלתי נשלט עלה ממעמקי בטני אל גרוני, אוחז בחוזקה במיתרי הקול, קושר יתרים סביב צווארי ומאיים למשוך. "זה מה שמדאיג אתכם…לא מה גרם לו למאוס בחייו, לא מה אתם עשיתם שהביא אותו למיטה הזו, לא העזרה שהוא צריך… לא…מה שמדאיג אתכם, זה שלא ידעו." היא שתקה. פעם אחת, פעם יחידה ונוראה, רציתי שתצעק. שתכעס. שתאשים. שסוף כל סוף תטיח באבא שלי את מה שהיא לא מעזה לומר כבר שנים, שתוריד אותו לכמה רגעים ממזבח ההערצה שבנתה סביבו ותגן על בנה כפי שמעולם לא ידעה. שתטלטל את עצמה ואותו ותתבע את עלבון ילדה האובד. אבל היא רק שתקה. אבי נכנס לחדר, מלווה בשני רופאים. הוא חייך חיוך גדול, ובקול שניכרה בו רווחה עצומה אמר: "הכל יהיה בסדר, הכל טופל. מזל שבאנו לפה, גידי סידר מה שצריך. לטל בסך-הכל היה קלקול קיבה. הכל יהיה בסדר." ואחרי שהביט לרגע בפניו החיוורים של בנו, הוסיף: "טוב, הוא יישן כל הלילה. אני מת מרעב. יש כאן איזו מסעדה טובה בסביבה?" ובשום מקום לא נרשם שכשהיה בן שש-עשרה, אחי ניסה להתאבד. הם הלכו לישון את שארית החושך, משאירים אותי עם המועקה. ישבתי לצד מיטתו, שומרת אחי עד יעלה האור. כמה שברירי הוא נראה. שבעים וששה קילוגרמים של רסיסים מונחים לאורך מטר שמונים ואחת על סדין לבן, שהמילים "קופת חולים כללית" רצות לאורכו בצבע ירקרק דהוי. צבעים זה לא הצד החזק של בית החולים. הושטתי יד וליטפתי בזהירות את התלתל הלבן המונח על מצחו, תלתל בהיר ובודד בעיבורה של רעמה כהה, נשיקת קצפת בערימת שוקולד. טל נולד עם נשיקת הקצפת על מצחו, מורדת בחברותיה השחורות. אות וסימן, אמרנו, טל קורא תיגר חצוף נגד העולם כולו. התבוננתי בתלתל הלבן וניסיתי להיזכר מתי לאורך השנים הכול התקלקל כל כך. פסקאות-זיכרון הקישו במוחי. אבא מתבונן ביצור דמיוני שטל בנה מקוביות לגו, זורק לעברו "אני אראה לך איך צריך לעשות את זה", נוטל קוביות אחרות ובונה טי-רקס אימתני. אמא מזכירה לאבא שלא רק המחנכת, גם הגננת של טל אמרה שאולי כדאי לקחת אותו לפסיכולוג. "מה הן מבינות בכלל," הוא רותח. "אז הוא שובב. גם אני הייתי. שום ילד שלי לא צריך פסיכולוג." טל מביא הביתה גביע שזכה בו בעת משחק כדורגל, חיוכה של אמא קופא כשאבא מעקם את פיו, רוטן "אצל כדורגלנים השכל נמצא ברגליים." טל טורק את דלת חדרו אחרי שהוא שב במפתיע מפעולה בצופים. הילדים טוענים שהוא מציק להם, קורא להם בשמות, מקלל. המדריך מבקש ממנו לחדול להגיע לפעולות. אצבעו של אבא מונפת בדרישה שיחזור מייד למקום שממנו שילחו אותו או שהוא ימצא את עצמו מחוץ לבית. "אני לא מגדל פרא אדם!" אבא פוסק, "אם אתה לא יודע להתנהג כמו בן אדם, תעוף מכאן!" הפעם הראשונה שאבא באמת זורק את טל מהבית, כשטל נזרק מבית הספר בגלל בעיות התנהגות. הוא מורשה לחזור הביתה רק לאחר שהוא מבטיח שבבית הספר החדש יתנהג כראוי. טל גדל כגור אריות נזעם, מחפש לשווא אחר ליטופו של אבא והגנתה של אמא. טל מוטל חסר אונים במיטה זרה ומנוכרת, קיבתו ריקה ופניו שלווים. אור הבוקר הביא אתו שקט לאה. ידו של אבא שהונחה על ראשי פקחה את עפעפיי הרדומים. אמא הייתה עסוקה בסידור ארוחת בוקר על מגש פלסטיק שרוט. טל עדיין ישן. "ישנת קצת?" שאלה אמא. "לא ממש," עניתי. "אני בטוחה שגם אתם לא." "דווקא הצלחנו לישון לא רע, " ענתה וקולה כמעט עליז. "אחרי מה שאחיך עשה לנו, היינו זקוקים לזה." לא הספקתי לענות כשהבחנתי שעיניו של טל נפקחו היישר אל עיניו של אבא. "כרגיל כשאתה עושה שטויות, אני צריך לסדר הכל," היו המילים הראשונות שאבא אמר. התוכחה בקולו הייתה קשה. "גם הפעם עשיתי את זה. אל תדאג, אף אחד לא יודע. לא קרה כלום. אני הולך עכשיו לעבודה. לא קרה כלום, אתה שומע?! נפגש בערב, בבית." הוא הלך. מבטו של טל עקב אחריו, טובע.

הבשורה הדבר הראשון שזכרה, הוא מראה ידיה. גרומות, מחורצות חרישי קמטים, סימני השנים מצהיבים ומכתימים אותן בכתמים חומים, עגולים. עמוק בבטנה ידעה: ידיה הן ידי זקנה. בדיוק ממקום זה הפתיע אותה הצחוק. מבטנה עלה, עמוק ומבעבע, בלתי ניתן לשליטה. עיניה התכווצו לחריצים עת פרץ הצחוק המשולהב את מחסום פיה, כבת שש-עשרה נבוכה כשהבינה ששפתיה מסגירות אותה, אותן שפתיים שלפתע התמלאו, רטובות ועסיסיות למגע, כנגד כל הסיכויים, שפתיים מתריסות ומצפות לניסיון. את צוחקת, שאלו-אמרו השלושה בתמיהה, והיא, בושה, מיהרה להכחיש. לא, געתה המילה מפיה מלווה בפרצי גיחוך, מה פתאום. כן, את צוחקת! גיחכו אף הם, מתבוננים בקמטיה הנרעדים. ובאותו רגע, הפכו הצחוק והתימהון למיליון כדורי בדולח מצלצלים, עגולים, מתגלגלים מפתח האוהל ומכסים את השדות, הגבעות, ההרים, נפוצים לכל רוח וממלאים כל לב בתקווה חדשה, סוערת, מתרוננת בשירה. ומי לא יצהל כאשר יבין את גודל הבשורה, את משמעות הנס. מי לא יחייך כאשר יראה את ירכיה רוטטות לקראת העונג המפרה, עונג שאף על כמיהתה אליו כבר ויתרה, את נחלי עיניה מתמלאים רינה שתבוא לראשונה על סיפוקה, את שדיה מזדקפים נכונה, את בטנה מתעגלת באושר. כן, היא צוחקת, וצחוקה כה מלא עד כי לא נותר מקום לשום דבר אחר. בן עתיד להיוולד לה. הבן המובטח. חיים שלמים שהיא הולכת אחריו, נכספת, עורגת. משקרת למענו, מקריבה עבורו, מבטלת עצמה ובלבד שיתעצם. תשוקתה מיוסרת, נדה חסרת מנוחה בחיבוטי אישה שהיא אחות, אחות שהיא רעייה. חודש אחר חודש, קבוע ובטוח כמחזור הלבנה, ההבטחה הגדולה נכזבת, שנה יוצאת ושנה באה ואושר אין. תשעים שנה העלו דוק של השלמה על עיניה, השלמה שקיבלה טעם תפל של גחלים שהומתו ביום שהלבנה חדלה לשוב ולהתכדר ברחמה, עד שבאו השלושה האלה ומשק כנפיהם מניח בשורה חדשה לרגליה. משובבת נפש היא תגובתה של שרה לבשורת לידתו הצפויה של יצחק. בפעם המי יודע כמה היא שומעת שייוולד לה ולאברהם בן, אך בשונה מהפעמים הקודמות, הפעם היא מתבוננת אל עצמה, אל תוכה ואל גופה, מתבוננת אף אל אברהם, ומתחילה לצחוק. בעיני רוחה רואה שרה את אברהם בא אליה, זקן בן מאה, סוף סוף בא אליה, והם משתובבים על כריות ושטיחים עשויים צמר עיזים רך בתוך האוהל כשני ילדים שהתברכו בתבונתם של זקנים, גופם עוד נושא את זיכרון תוארם היפה משכבר אך כעת הוא מלא חסד והשלמה של גיל מופלג, בשמחה שכבר חשבה שלא תהיה לה עוד; באותו הרף-עין שובב היא כבר מדמיינת את הפעוט שייוולד להם, מתרוצץ ברחבי השדות ואביו מולידו פוסע מדודות אחריו, מנסה ללא הצלחה להדביק את דהרת הקצב הילדותי; וכבר היא מרגישה את בנה מנסה לינוק מפטמותיה המצומקות שלפתע מתמלאות חיוניות, שומעת את קולה הסדוק דובר מילים אל עולל שבורח עוד לפני שהיא מספיקה לסיים משפט. מתוך נבואה היא כבר צוחקת גם לעתיד, רואה את חברותיה באות, עיניהן מנסות להסתיר את הגיחוך, ידיהן מנסות לחבקה והן מבקשות לראות את הנס, תשעים שנה חיכינו אתך לרגע הנכסף הזה, הניחי ונחזה בבן הנבחר, נתבשם מקדושתו. לשמע בקשתן תלחש, נלעגת בעיני עצמה ובעיני כל עולמה: טרם התרגלתי, המתינו מעט, עודני מבקשת אותו, שנים לא היה לי ואיך אשתף עכשיו. אורח נשים כבר מזמן נטשה, והנה היא עומדת ומדמיינת את עצמה שוכבת עם בעלה, הרה, יולדת ומגדלת תינוק כאילו היתה כלה צעירה. ולפתע, היא תופסת עד כמה בלתי נתפס המעמד. אשה בגילה, ניניה כבר היו צריכים להניח כרית למראשותיה ולהביא חלב חם לחמם את רוחה, תתחיל לקפץ עם אישה הזקן במיטה כשני גדיים ולרוץ אחרי פעוט ערני. וזה מצחיק אותה. לכל זמן ועת לכל חפץ, יאמר שנים אחר-כך אחד מצאצאיה את שהיא חושבת בלבה באותם רגעים. מגוחך. אני את הזמן שלי כבר פספסתי, היא צוחקת על עצמה. שנה לאחר אותו צחוק, שרה חובקת בן. בשורת לידתו של יצחק היא בשורת הלידה הראשונה בתורה והיא היחידה המלווה בצחוק. הצחוק הוא מקור מכונן, בסיס של חיים, ואלוהים בכבודו ובעצמו אומר שלבן שיוולד יש לקרוא בשם יצחק. ללמדנו כי צחוק, יחסי אישות, פריון, משפחה – או במילים אחרות, אהבה וחיים – כולם נבראים מאותו מקום, כרוכים זה בזה, אחוזים יחדיו. הילד מהרגע שנולד, הוא אחוז בין ידיה בחיבוק רך ותקיף. הידיים הרועדות הפכו לשני אברים המתפקדים בכוח הציווי הסתמי – שתי זרועות גרומות אלה הפכו לפתע לידיים נכונות, נמרצות. היא לא שבעה מלהביט בפניו, פנים רכות וקטנות, כאלה היו פניה פעם; והנה עיניו של אברהם, ערניות וסקרניות, וכעיניו של אברם הנער כן עיניו של יצחק התינוק מלאות אמון, שופעות אהבת ילד לאמו. ושדיה שופעים. כה שופעים, שהיא מניקה ומניקה ולא רוצה לחדול. לעת בלותה היתה לה עדנה שגם בימי שיא נערותה לא ידעה והיא שוב צעירה ונחשקת, קמטיה הוחלקו, שערה זוהר, עורה מבהיק וכולה מחמדים. מחמדי אם. והמבטים ננעצים בה עת מהלכת היא ויצחק בין זרועותיה, חבוק אל חזה. כמוסרות סביב רגליה נקשרת קנאת הנשים שאורחן כלה; כיתרים סביב לבה נכרך הגיחוך המרושע העולה על פניהן של הצעירות החושבות שהעולם שייך להן והעתיד צפון בין רגליהן, בעוד היא ושכמותה אך מכשול הן שניתן להקל בו ולסלקו מן הדרך. אני ושכמותי, אבל אין נשים כמותי, אחת אני בדורי ולכל הדורות הבאים, אם האמהות, אם האומה, האם הנביאה, האם המזינה. הבו לי בנים, הבו לשדיי את כל הבנים כולם היא חושבת וגאווה בלתי מוסתרת מקיפה את ראשה כהילה. תפקיד מרכזי הועיד לי, הנה קם ונהיה כאשר הבטיח, ואני – עלי מוטל לוודא כי חסון, מצחק וערני יגדל ילדי, הילד המשוח, ממנו יועמד לנו גוי גדול. ואני מניקה. זקופה כחצב היא עומדת באוהל, סנטרה שלוח קדימה, כאשר בכיו המר של בנה מגיח אליה ממעשה המילה. בכיו כפעמוני עיזים באוזניה, בנה הוא זה הבוכה, מיד יירגע, כי בא בבריתו של אביו ואלוהיו כאשר אמרו וכאשר דיברו. ובכי זה ממלא אותה התרגשות ופחד, וכאשר מביאים אותו אליה והוא פצוע ונעלב וכולו רך וזעיר, היא קולטת אותו אל בין זרועותיה ההופכות לערסל עדין וכאשר הוא נרגע ממגעה-שלה, מקולה-שלה, הוא סוף כל סוף וללא ספק בנה-שלה. את עורלתו נטלו, היא חושבת, אך חבל הטבור לא נותק. ואברהם פתאום בצד. האיש שחצי העולם הולך אחריו והחצי השני קד בפניו, אותו איש שמדבר ומתמקח עם אלוהים, פתאום אשתו עסוקה מדי בשבילו. למעלה משמונים שנה הוא רגיל שהיא מהלכת אחריו, עושה כמצוותו, והוא נוטל אותה ולוקח אותה ומנחה אותה ומתווה את דרכה – ולפתע ילד על זרועה, תינוק בחיקה, והיא צוחקת. בואי, יפתי, מה יפו דדייך לעת לילה, הניחי לי ואטעמך. מה זה היה לך, אישי, ואנו בפתח האוהל לעיני כל. בואי, שרה, בואי נהיה שוב לגוי גדול. החלב יבש. אם כך, משתה נעשה, את כל גדולי הדור ומנהיגיו נזמין ונכריז באוזניהם כי חסון הילד, הנה גדל וייף כאמו, התחזק והתיישר כאביו. סעודת מצווה נערוך, סעודת גמילה. בואי, שרה, ויחגוג עמנו העולם כולו וכל הדורות כולם. החטא כיצד העז. בעיצומה של שמחתי, טעמי סעודת המשתה עוד מתגלגלים על לשוני, עומד הוא במלוא קומתו, ספק נסיך מצרים גולה, שערו שחור וסמיך כצמר עיזים, עיניו רושפות אש כעיני אמו הנוכרייה. בן פרעה, גם סבו גם הוא לא ידעוני. כיצד זה הוא מתבונן בי, כמעט חצוף, כמו לא היה בני פרי רצון האל, נס מבשר, כמו הייתי אם ככל האמהות. מה זה? מביט הוא אל עוללי? ומה פשר הניצוץ הנדלק בעיניו, ניצוץ רע ולעגני, הן לא יחשוב כי זכות שמחת-אח לו? הוא צוחק. פתלתלים הם נפתולי הקנאה, והם מצמיחים מתוך האם הנביאה אם בשר ודם. לידת בשורה מופלאה, משתה גמילה מפואר, הבטחות אלוהיות ומעשי ניסים חוברים יחדיו והופכים לקרקע פוריה ממנה עולה שרה במלוא אנושיותה המורכבת. כלביאה מגנה היא על תינוקה, היורש החוקי, את כל כוחה משלחת היא בנער ובאמו העלובים. חטאם כפול: הם גאים בעצמם, והם קיימים. באשמתה הם קיימים. קיומם הוא מזכרת תמידית, מתמשכת ומציקה לצער שכבר חשבה שנפתר בה, זיכרון של עבר מעכיר לב ונטול תקווה לעומת הווה מלא חיים שהעתיד מתגשם בו מול עיניה. לפשע הנורא הזה יש פתרון אחד בלבד: גירוש אל המדבר. לבד. חסרי כל. ומיד. לכי, הגר. לכי עכשיו. לכי לך מביתי, ממשפחתי, מאישי. לכי וקחי את בנך עמך. לא בנו תמצא לכם נחלה, לא כאן תהיה ישועתכם. תפקידך נסתיים, וכבר אין לי צורך בך. לא לי ולא לכל הדורות הבאים אחרי. המלחמה הזו אינה רק ביני ובינך, והיא אינה רק על ירושה. זוהי מלחמה על הרחם, על מקומי כאם כל הבנים. ובמלחמה הזו, רק אני מנצחת. לכי. אל תתמהמהי, אל תשאי קולך בתחינה, אל תבכי. אוזני נאטמו, אין מקום בלבי לבד ממקומו של בני. רק המדבר ירחם עלייך. הגר הולכת. שפופה, מופתעת, עצובה. עיניה של שרה עוקבות אחריה מפתח האוהל, מצטמצמות, מכוסות מסך אטום, חסרות חמלה. שרה יודעת שאך קמעה והחמת ייבש, שהלחם לחם עוני. בנבואה היא יודעת כי צרתה תתעה, שומעת את קול ענות בכייה, רואה את עיני הנער המושלך גדולות ונושאות תחינה. ולבה, לב אם חדשה, לא יוצא אל הנער. גם עת מפעמת בה אשמתה, עת עיניה של הגר צורבות את מצחה, גם אז נותרות שפתיה קפוצות ולבה אטום. לכל הדורות הבאים. ועיני הגר בוקעות מעיניהן המאשימות של אמהות היושבות מנגד עת בניהן מושלכים למות, ורק אלוהים מרחם עליהם. הבגידה מעולם לא הייתי כה אחוזת אימה. לא בנדודים, לא ברעב, לא במצרים ולא בגרר. לא כאשה, לא כאחות. רגשות רבים ידעתי בחיי. חלקם עזים כשאול, חריפים כשמים חסרי ענן. ידעתי פחד, ידעתי עצב, ידעתי גבר. מדקרות קנאה דקרו את לבי, גבהי אהבה רוממו את רוחי, אישי חדר אל גופי. אך אימה, אותה תחושת שיתוק קרה הפורצת ושוטפת באחת את כל ההוויה עד כי את נעלמת, דוממת, דמך קופא בעורקייך ונשימתך חדלה, אותה מעולם לא חשתי. עד היום. מעשה שטן. בשעה שהלך אברהם עם יצחק אל הר המוריה לעקוד אותו, בא שטן אל שרה. במחול הוא קרב אליה, תמיר, תלתליו צמר עיזים, אש בעיניו, שפתיו ממתיקות על אוזנה והוא רושף: יודעת את היכן בנך, היכן יחידך, אשר אהבת, היכן יצחק? ובטרם תתאושש מהקרבה הפתאומית והחודרנית, בטרם תוכל להביט היטב אל תוך עיניו ולהגן על נשמתה ממבטו, הוא מוסיף ולוחש: אבינו לקח אותו והוא מעלה אותו עולה לאלוהיו. ושרה, שרה הצוחקת, שרה שעמדה בניסיונות של פחד, התכחשות, עקרות ארוכת שנים וגידול בן יחיד ואהוב בגיל מופלג, בניסיון הזה אינה עומדת, נשמתה משתתקת והיא קורסת ומתה. וכמו להוסיף עוון על חטא נורא, כהרף עין בטרם תהפוך לעפר, היא מבינה כי זוהי גם הבגידה האולטימטיבית של אברהם. לא מוכנותו להפקירה לחסדי לפרעה ולתשוקתו של אבימלך, לא דרישתו שתשקר למענו, לא היענותו המהירה מדי, העולצת-כמעט, להגר. בכל אלה שרה עמדה וראשה מורם. הבגידה האחת, האמיתית, של אברהם במהות חייה של שרה, מתרחשת באותו רגע בו הוא נוטל את בנה, את ילדה, ואת ניצני תקוותה, ומפליג בעקבות פקודת אל לעבר מעשה העקידה. וכשמהות חייה נבגדת בכאב כה יסודי ובזוי, זכותו על חייה נעלמת והיא נוטלת אותם ממנו. קורבנך, אישי, אינו האיל. כששלחת ידך אל המאכלת, לא רק אל צווארו של יצחק הונפה. אברם. אברהם קרא לך האל אך אני את קדושתי אסיר ממך עד ימלאו ימיו של בני לדבוק באשה תחתי. ויהי אחרי שלוש שנים ויינחם יצחק ברבקה, והוא דבק בה באוהל אמו ובא אליה באהבה רבה. ותשוב קדושתה של שרה לשכון עליו ועל אשתו ולהאיר את דרכם בחסד וברוך ימים רבים מאד; ואור נרה של שרה מאיר את עיניו, ענן קודשה מלווה את פסיעותיו, דלתותיה פתוחות לרווחה בפניו וצחוקה מכהה את חוד המאכלות כולן, מכהה ומהדהד באוזניו ובאזני ילדיו עד עצם היום הזה. * פורסם בכתב העת "שבילים" – גיליון 3, "נשים".

"ארבעה או חמישה ראשי סלק אדומים, תוודאי שהם לא רכים מדי. צריך להוסיף חתיכת בשר בקר, כזה שעושים ממנו גם צלי, וכמה עצמות, אבל תבדקי טוב טוב שיש בהן מארעך…אפשר במקום זה חתיכות של עוף, רגליים או שוקיים או גרוגרות ואפשר גם את כולם יחד, בכל מקרה חשוב שיהיה שומן. מה הפרצוף הזה? השומן זה מה שנותן את כל הטעם! ואל תשכחי להכין גם הרבה בצל, חתוך לרצועות ומטוגן. את יכולה גם להוסיף תפוח אדמה או שניים, אבל אז צריך לאכול את המרק תוך שלושה-ארבעה ימים אחרת התפוח-אדמה מחמיץ את הכל. קצת לימון, קצת חומץ, פלפל, מלח וכמובן, סוכר. כמה, את שואלת? ככה, נו, חופן. מה פתאום את מוסיפה גם גזר? זה ממש לא מתאים. ואת לא שמה בשר בכלל! טוב, אז בשביל מה רצית ממני את המרשם, ממילא את עושה מה שאת רוצה. אצלנו ברוסיה לא שמו גזר, הבשר היה עשיר יותר וילדים הקשיבו בקולם של המבוגרים. שם היה כבוד, אבל הוא שכח לעלות אתנו ארצה." נזיפה מעולם לא הפריעה לסבתא לאה להמשיך בתנופה. "אחרי שהכל יתבשל בסיר הגדול, תפוח האדמה יהיה רך והסלק יצבע את הסיר כולו באדום בוהק, תכבי את האש ותצנני את המרק. תגרדי את הסלק על הפומפיה, על המגרדת הגסה שלה, וישר אל תוך הסיר, שיהיו רצועות ארוכות ודקות ושהמיץ לא יברח. מה את נבהלת מזה שהידיים נהיות אדומות? תשפשפי אחר-כך עם קצת לימון, נו, אפשר לחשוב… עד החתונה זה יעבור. הנה, ככה – רצועות-רצועות של בצל, חתיכות תפוחי אדמה וגרד סלק מתערבבים להם במים האדומים, נכנעים ומעניקים למרק את הטעם שעוד נשאר חבוי בתוכם. למרק הזה קוראים בורשט, בכל רוסיה אוכלים אותו. רגע, יש עוד שם שאת צריכה ללמוד. זה לא שם שהיה מקובל בכל רוסיה, רק שם שאנחנו נתנו, אצלנו בבית, באופן פרטי. את רואה את כל החתיכות האלה? החתיכות המרוסקות האלה, שהתבשלו כל כך הרבה זמן ברותחין, שהגירו אל המים את כל הטעם, הריח והצבע שהיה בהם, לחתיכות האלה יש שם, השם היחיד שיכול להיות להם. לחתיכות האלה אנחנו קוראים שמאטע'ס. " את הבורשט דל סבתא לאה אהבנו אהבת נפש: חצוף, חמיצותו צובטת את הנחיריים ומתיקותו מענגת את החיך. המסורת המשפחתית קבעה שאנחנו נכנסים למטבח רק אחרי שצלחות האוכל יושבות מוכנות לאכילה על השולחן. כשסבתא לאה היתה נכנסת אל המטבח כדי לחמם לנו צלחת בורשט היינו עומדים בכניסה ומביטים בעיניים מצפות בטקס חימום האוכל. כשהמרק עוד היה קר, נתון בצנצנת זכוכית גבוהה ורחבה, הוא היה מחולק לשלושה חלקים. תחתית הצנצנת הכילה את ה'שמעט'ס': ירקות מגורדים ונתחי בשר מפוררים. בחלק העליון, סמוך למכסה, צפה שכבה עבה של שומן. ביניהם, בדיוק באמצע, שכב לו הנוזל האדום, החמוץ-מתוק, אליו התאוותה נפשנו. בדיוק כמו בחיים, סבתא לאה היתה רוטנת בקול נחרץ. הסמרטוטים תמיד בתחתית, השומן צף מעל הכל, ואתה מנסה איכשהו לשרוד בין השניים. בדיוק כמו החיים, היתה ממלמלת, כל אחד שייך לשכבה מסוימת, אם זה מוצא חן בעיניו או לא. סבתא לאה טענה שהכי טוב לאכול את הבורשט קר עם כף גדושה של שמנת, אבא אהב לאכול את זה חם ומלווה בפרוסת חלה מרוחה בשכבה נדיבה של שמאלץ, מארעך או כבד קצוץ, אמא הוסיפה לזה מיץ לימון ויוגורט, ואנחנו טרפנו את זה בלי שום תוספות או שינויים. מבעוד מועד, כשהמרק עדיין קר, סבתא לאה היתה מסלקת הצידה חתיכות שומן. ידיה המיומנות והנחושות, שידעו לבצע כל מלאכה ביתית בצורה מושלמת, תמיד השאירו מעט שומן בצנצנת. חייבים קצת שומן, זה בריא, זה נותן לגוף כח, היתה אומרת ופותרת את עצמה מניסיונות נוספים. אותה תופעה חזרה על עצמה גם כשהגיע הזמן לסנן את המרק: המצקת שהוכנסה אל הצנצנת, מעבירה לסיר החימום כמות נדיבה של נוזל, תמיד הכילה למגינת לבנו גם כמות נדיבה למדי של שמעט'ס. גם במקרה הזה סבתא לאה טענה שהירקות והבשר בריאים לנו, ולא נורא אם יש קצת בצלחת. חשדנו בה שהיא מותירה את החלקים הבריאים האלה במרק בכוונה, אבל נמנענו מוויכוח שעלול היה להסתיים בנטילת זכותנו לערות אל פינו את המרק האדום-האדום הזה. הצלחת שהותרנו מאחור נראתה כמו שדה פתוח לאחר פוגרום: כל חתיכות הסלק, הכרוב, הבצל והבשר נותרו בה, מעוכים, סגלגלים ומפוררים, לאחר שהתעקשנו לסחוט מהם בכף חזקה את כל המיץ שהסתתר בתוכם. למה אתן לא אוכלות, היתה סבתא לאה גוערת, זה החלק הכי בריא, ברוסיה היינו שמים בשמעט'ס האלה גם קצת מארעך טוב, היישר מתוך העצם, ממש ארוחה שלמה. משא ומתן קשוח הביא לפשרה, אתה יכלו כל הצדדים לחיות: סבתא לאה הבטיחה לא לשים לנו במרק בשר ולדלל בכמות השומן, אנחנו מצדנו הבטחנו לאכול לפחות שלוש כפות שמעט'ס. בדיוק כמו בחיים. *** אצלנו במשפחה לא מתגרשים, קבעה סבתא לאה מסורת משפחתית נוספת. הקשיחות שבקולה לא הותירה מקום לדיון. באותה קשיחות הוסיפה ולימדה אותנו את השיעור החשוב ביותר שנלמד ממנה: קיימים שני סוגים של משפחות, כאלה שבהן חיים לפי כלליה של חברה מתוקנת, וכאלה שלא. כמו שיש שני סוגים של אנשים, כאלה שהם בעלי השכלה, נימוסים, שררה ובעיקר ממון, וכאלה שלא. כמו שיש שני סוגים של כלבים, כאלה שנולדו גזעיים, המשך טבעי ורצוי של השושלת אליה הם שייכים, וכאלה שלא. אנחנו שייכים לסוג הראשון. משפחה מובחרת, מהסוג האציל, מהשכבה החברתית הנכונה, מהעדה המתאימה. משפחה שעברה מפואר, ההווה שלה מחייב והעתיד שלה מלא ציפיות. במשפחה כזו, יש קוד התנהגות מסוים הנדרש מכל אחד ואחת מאתנו, ותפקידנו העיקרי בחיים הוא לזכור זאת ולהתנהל בהתאם. נכון שיש מקרים שבהם עלולה להתרחש תקלה מצערת, הסבירה סבתא לאה, ואדם שנולד למשפחה טובה ישכח מניין בא, ימרוד ויזלזל בכל הטוב שהורעף עליו ויצא לתרבות רעה. משפחות טובות נוהגות להקיא בן סורר כזה מתוכן, אבל אצלנו במשפחה אין בנים כאלה. מי שניסה לרמוז על קיומה של סטיה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, מהציור המשפחתי אותו שקדה להציג, נדון למקלחת צוננת. כך, למשל, היתה סבתא לאה נעלבת עד עמקי נשמתה כאשר בטעות, כמעשה שטן, מישהו היה טועה וטוען שהיא דוברת רוסית. קמט עמוק היה מופיע אז בין עיניה, לחייה היו מחווירות, פיה היה נקפץ בחוזקה, קצותיו היו נמתחים כלפי מטה ושלל ריטונים היה מסתנן בין שפתיה. רוסית, נו-נו, באמת שיש גבול לבורות, היתה נוקשת בלשונה. אלף דיאלקטים יש בינינו, הכל על-פי המחוז ממנו באת, להגיד שאני דוברת רוסית זה כמו לומר שאני מאוקראינה! בשלב הזה קולה היה עולה ואנו היינו נעים באי-נוחות זהירה עד שהצלחנו להתגנב מבוהלים למטבח, שם הטבענו את פחדנו בפובידל המעולה שלה, מנסים ללא הצלחה להתחמק מהמילים שהוסיפו להסתנן מבין שפתיה. אנחנו דוברים דוברת רוסית מוסקבאית, המשובחת ביותר שבנמצא, ממש כמו משפחת הצאר, היתה רועמת, מתעלמת לחלוטין מהעובדה הבלתי נוחה שרק כמה עשורים קצרים קודם עלתה עם כל משפחתה מעיירה אוקראינית אל תל-אביב המהבילה של שנות העשרים. נו-נו, רוסית, היתה רוטנת בעודה צועדת ובאה אחרינו ובידה צלחת, כפית קטנה ומפית רקומה. שבו לשולחן ואכלו את הריבה הזו כפי שלימדתי אתכם, ולא כמו איזה פושטקים חסרי חינוך, היתה גוערת בנו. כך אוכלים את הריבה, היתה שבה ומדגימה לנו, נגיעות קטנות של הכפית בלשון, מלווה בכוס תה משובח הנתון תמיד בספל עשוי זכוכית עדינה בעל ידית עגולה ושבירה שתחתיתו חבוקה בתוך שקערורית מתכת דקה ומסוגסגת כתחרה והוא מונח על קערית קטנה, אף היא עשויה זכוכית, ולצידו גבישי סוכר מקושרים בחוט. תה שותים רק בכוסות זכוכית של יינה גלאס, היתה מטיפה לנו, רק כך הוא טעים כמו שתה צריך להיות טעים. את הסוכר תטבלו בתה המהביל, שיימס לאט-לאט. וזכורנה שסבתא שלכן הגיעה מאזור מוסקבה. פעם אחת בלבד ניסינו לשאול למה זה חשוב. המבט שננעץ בנו מעיניה הספיק כדי שנבין שבמשפחה שלנו, חוץ מזה שלא מתגרשים, גם יש שאלות שלא שואלים. *** במשפחה שלנו, יש שאלות שלא שואלים. כמו, למשל, למה אנחנו תמיד אלה שבאים לארוחת ליל שבת אצל סבתא לאה, והיא אף פעם, אבל אף פעם, לא יכולה לבוא אלינו.התשובה לשאלה הזו ניתנה עוד לפני שנשאלה. השבת ניתנה, כדי שילדים יוכלו לבוא ולתת כבוד להורים שלהם, מה אני כבר מבקשת, שתבואו לארוחת שבת פעם בשבוע, אני לא דורשת שתעשו מה שאני עשיתי, שביקרתי אצל הורי בכל יום עד שהם נפטרו, הרי שאר השבוע אני לבד כמו כלב. את הנאום הזה הקפידה סבתא לאה לאוורר, לצחצח ולשנן באוזנינו בכל הזדמנות. בכל ערב שבת וחג היינו יוצאים מביתנו, הדורים למשעי, ונוסעים לאכול את ארוחת השבת עם כל המשפחה בבית שבנתה סבתא לאה למשפחתה שלה ולמשפחות של שתי אחיותיה, דודה יוכי ושרה. כל התכנסות משפחתית שבועית כזו כללה את האחיות, הבעלים, הילדים וילדי-הילדים, ובכלל זה אנחנו ושלל בני דודינו. במקרים מיוחדים הוזמנו לשולחן המשפחתי המורחב גם כמה קרובי משפחה רחוקים יותר, שלא תמיד הצלחנו להבין את קרבתם המשפחתית אך לפי קבלת הפנים שסבתא לאה ערכה להם היה ברור שייחוסם אינו מוטל בספק ושגם הם שייכים לסוג המשפחות הראשון. האוכל היה באחריותה הפיקודית של סבתא לאה, גם כאשר דודה יוכי בישלה חלק נכבד ממנו. חלוקה ברורה היתה בין שלוש האחיות: אצל סבתא לאה אכלנו תבשילי גורמה, אצל שרה אכלנו תבשילים מקושטים ויפים להפליא, ואצל דודה יוכי שבענו. לא נגענו בגפילטע פיש, שהיה מלוח ומלווה בחזרת חריפה כמיטב המסורת הרוסית (מוסקבה!) – סירבנו לטעום משהו שיום קודם לכן תקע בנו מבט זגוגי כשמצאנו אותו שט באמבטיה, אותה החרמנו לטובת המקלחת העומדת הסמוכה שבה לא יכלו להפתיע אותנו דגים. אבל את הקנישים הממולאים בתפוחי אדמה או בגבינה טרפנו בכל פה, מצפים אותם ברוטב שמנת או ברוטב צלי, תלוי בשאר התפריט. על קציצות העוף המטוגנות לא ויתרנו, ועוגת התפוחים החמה שנוקדה בגבישי סוכר חום ובקינמון היתה נעלמת עוד בטרם הספיקה להתקרר. סבתא לאה, שהתגאתה בהכרות מקיפה של סידור התפילה, הילכות החגים וסדר פרשות השבוע, היתה נשבעת בכשרותם של בישוליה ובלי להניד עפעף היתה מגישה עוגת גבינה אוורירית ותפוחה מיד לאחר צלי בשר עשיר. מכיוון שהעלבון שלה היה מסוכן יותר מעלבונו של אלוהים, שתקנו ואכלנו בשמחה. *** מכל המפגשים המשפחתיים, שני לילות בשנה היו נוראי הוד מכולם: נר-ראשון-של-חנוכה, נרישון בפינו, וליל הסדר, כי שני לילות אלה היו הלילות של שרה. בעוד סבתא לאה הפילה עלינו אימה ודודה יוכי, האחות האמצעית, ניחמה אותנו בנוכחותה המחויכת, הרי שאת האחות הצעירה ביותר, שרה, אהבנו. שרה השרתה על כולם שקט. מהרגע שכיבדה את החדר בנוכחותה, היו אחיותיה כמהלכות על בהונות, אבא ובני הדודים שלו היו הופכים רכים ואמא היתה ניגשת ומחבקת אותה. ככה זה בחיים, היתה אמא נאנחת אחר כך כשכבר היינו שוב בבית, כבשת-רש גורלה תמיד להיות נגזלת. כבובת פורצלן היתה. שערה כסוף, שמלתה שחורה ופשוטה, עיניה כחולות וקומתה קטנה, שרה נראתה נעימה ועצובה בעת ובעונה אחת. גם כשהיתה שמחה היתה אומללה, והקוטביות שבמצבה משך אותנו אליה כמו זבובונים לפרי. סבתא לאה תמיד היתה מבקשת מאתנו להיות שקטים, לא להתרוצץ ולהתנהג יפה, אך מרגע ששרה נכנסה לחדר היתה בקשתה הופכת לפקודה שלא התקשינו למלא, כי מסביב לשרה תמיד פסע, גבוה וחייכן כמו ביום בו נהרג, יזהר. בנה היחיד. נרישון היה יום ההולדת של שרה, ולכן בלילה זה היתה לה זכות נוספת להתהדר באומללותה. בנרישון נהגנו כולנו לשנות מהמנהג הרגיל להתאסף אצל סבתא לאה ובמקום זה התאספנו בביתה של שרה, באים אליה בחרדת הקודש של עולי רגל, ידינו נושאות מגוון צנוע של תשורות שמותר היה להביא. לא היו רבות כאלה. פרחים, למשל, הוחרמו לחלוטין. יזהר נהג להביא לשרה זר פרחים בכל יום שישי, ומאז נהרג אסור היה בשום אופן להביא לה פרחים, בין אם הם אמיתיים, ובין אם עשויים פלסטיק, משי או כל חומר אחר. מוסיקה הפסיקה להתנגן בביתה מיום שיזהר לא היה שם כדי לנגן בפסנתר, ולא היה שום טעם להוסיף תקליטים על אלה שכבר עמדו בצד מושתקים, הופכים בעל כורחם למלכודות אבק וזיכרון. בגדים אפשר היה להביא בתנאי שהם שחורים, ושום תכשיט לא היה מחליף את שרשרת הפנינים הצנועות שיודה הניח על צווארה ביום בו ילדה את יזהר. נשארנו עם שוקולד, ספרים וקקטוסים. טקס פתיחת המתנות היה אהוב עלינו במיוחד. קל היה להבחין בין ניירות שצפנו בתוכם ספר לבין ניירות שצפנו בתוכם שוקולד, ודאגנו שאלה האחרונים יהיו תמיד בראש הערימה, ראשונים להפתח. כל הדודים והדודות תמיד הקפידו להביא בונבוניירות הדורות ומשובחות, אך משאת נפשנו היתה בונבוניירה שהכילה שלל שוקולדים קטנים, מלבניים, נגועים בטעמים וריחות שונים: שוקולד תפוז, שוקולד קפה, שוקולד שקדים, שוקולד ליקר-דובדבן. בעיניים נוצצות היינו מביטים בשרה פותחת את מכסה הקופסא, משמיעה קולות התפעלות, מביטה בנו וכאשר בדל חיוך מרצד במבטה אומרת את המשפט החשוב ביותר: אלו שוקולדים נפלאים, קחו, קחו ילדים. ואנחנו לקחנו. פינו מלא שוקולד, היינו מוסיפים לשבת נפעמים אל מול שרה המגלה את מתנות הספרים החדשים העומדים להצטרף לספרייה הגדושה-ממילא שמילאה את הסלון. ערימות, ערימות של ספרים הצטופפו במדפי עץ פשוטים שניצבו מהרצפה ועד התקרה בדירה, ובכל יום הולדת התווספו עוד כמה לערימה. הספרים היו מחולקים לשתי קבוצות: ספרי האצולה שישבו על המדפים, נקיים מכל רבב, מסודרים לפי א'-ב' ושמורים, ועל כריכתם הפנימית חותמת: "מספרייתו של ד"ר יזהר ג. הי"ד"; וספרי המעמד הפשוט, אלה שהגיעואחרי ושהיו מגובבים בשאר המקומות, ללא סדר מסוים. בכל נרישון, שרה היתה נוטלת את הספר החדש שקיבלה, סורקת אותו בעיניה במבט מלא הערכה, ומיד מעבירה אותו ליודה, שהיה זה שיקרא בו. שנה אחרי כן היינו מגלים אותו באחת הערימות של הספרים הפשוטים. אבל המתנה המועדפת עלינו היתה דווקא קקטוס. למרות שמתנת קקטוס גזלה מאיתנו את ההנאה שבגילוי ההפתעה הצפונה בתוך נייר עטיפה מרשרש – שום קקטוס לא הגיע עטוף בנייר, מקסימום בצלופן שקוף – ומנעה מאתנו את ההנאה שבמתיקות השוקולד או גילוי ההרפתקאה הצפונה בין דפיו של ספר, למרות זאת היה הקקטוס המתנה שחיכינו לה, כי בזכותו הרשו לנו להפליג עם יודה אל יופיו המסקרן של גן הקקטוסים המרהיב שצמח אצלם במרפסת. אצבעות ירוקות יש לו, עוד מהימים בהם היה בנוער הציוני בדונייבצי ידענו שיודה מוכשר לגדל צמחים, היתה שרה מתרברבת בכל פעם שבאנו אליהם לביקור, מסגירה בביטול-דעת את העובדה שהמשפחה בכל זאת הגיעה מאוקראינה. בכל קמיניץ-פודולסק לא היה יהודי מוכשר יותר לחקלאות מיודה, היתה אומרת, אפילו מהפקולטה לאגרונומיה באודסה באו להיוועץ בו, התלהבו מזן מיוחד של תפוחי-זהב שהרכיב. הציעו לו מילגה, לבוא ללמוד וללמד אחרים, אבל המלחמה קטעה הכל. ככה זה, היו הסדקים שבקולה מתמלאים זיכרונות פתאום. מלחמות טורפות תכניות ולא משאירות מהן זכר. אתם יודעים איך אומרים ביידיש? שרה היתה נאנחת ואנחנו ידענו שזה האות שהשיחה עומדת להסתיים, ביידיש אומרים, אנחנו מתכננים ואלוהים צוחק. אבל שום דבר, שום דבר, אפילו לא הפתגם הזה, לא נשמע בעברית כמו שזה נשמע ביידיש. כמו ששום דבר לא נראה תחת שמי רוסיה הרחבים כמו שהוא נראה תחת השמש הארצישראלית הצורבת. לפני האסון, היה גן הקקטוסים סתם גן, כזה שיש בו הכל-מכל: עציצי פרחים ועשבי בר, שרכים ושיחי הרדוף, היביסקוס ואפילו עץ לימון אחד קטן. המרפסת רחבת הידיים התמתחה לאורך הדירה כולה, מקצה הסלון דרך סוף המסדרון ועד תום חדר השינה של שרה ויודה, ומכל חדר ניתן בקלות להבחין בחלק מהגינה, שחדרה והציפה את הבית כולו. עציצים ממינים ובגדלים שונים עיטרו את הכתלים והרצפה, שבילים קטנים עדויים בחלוקי נחל גדולים התמתחו בין העציצים, ושלושה סלעים קטנים ומחוררים הונחו ביד אמן במקומות אסטרטגיים, נוי לעין וחגיגה ללב. עלי אוזן הפיל התערבבו בעלי בננה, קוציה של בוגונבילאה נעו לצד קוצי הצבר ושלל צבעי הפרחים התנוסס מכל עבר, עד כי כל מי שנכנס אל מרפסת הגן היה מדמה כאילו הגיע לגן בוטני מרהיב בלב מדינה טרופית רחוקה, ולרגע היה שוכח שהוא עומד בלב מרפסת פשוטה בקומה הראשונה של בנין סתמי בלב רחוב דיזנגוף בתל-אביב. על כל הכבודה הצבעונית והריחנית הזו ניצח יודה ביד רמה, מדבר אל הפרחים, מורח את העלים בצמר גפן טבול בחלב, בוחן ומרחרח את האדמה, עוקב אחר הלחות והאור. ביום בו הסתיימה ה'שבעה' של יזהר השליכה שרה את כל העציצים מהמרפסת. עציץ אחרי עציץ התעופף מהקומה הראשונה אל החצר האחורית, יוצרים ערימה מגובבת של עלים, פרחים רמוסים, אדמת חמרה ושברי חרס. אירוס סגול נחת בחבטה על פשתה נפחדת, כלניות אדומות חשפו פקעות נעלבות אל-על, רקפות נכלמות-צוואר השתטחו על מרצפות, בוץ התערבב בכל. עיניה הבוערות של שרה ננעצו במבטו המתחנן של יודה, והנחישות שבזעמה רק גברה כאשר השפיל ראשו וחזר נכלם למטבח, ממתין שכעסה יושלך יד ביד עם עלי טיפוחיו. ציפור גן עדן הושכבה כמצע לנרקיסים מדובללים, ריח קלמנטינות נמעכות עלה מן החצר ובישם את האוויר ברעננותו. גנו המפואר של יודה שכב בחצר המוזנחת, עדות אילמת לאובדן הנורא שטרף לפתע את העולם. את כל העציצים השליכה שרה, למעט עציצי הקקטוס. אלה, כמו קולטים את המתרחש ומסרבים להיות מושא להשמדה, חשפו קוציהם אל מול אצבעותיה המשתלחות, קורעים ופוצעים את ידיה כשאלה ניסו לאחוז ולהשליך גם אותם. מופתעת מתחושת הברכה שבכאב, קיבלה שרה החלטה פתאומית לחוס על צמחים עיקשים אלה, שלפתע לחמו כאויבים נחושים. הקקטוסים נשארו. כמה סלחניים אתם, היה יודה מטעים בשקט אוהב אל קקטוסיו העיקשים בכל פעם שהיה מניח מתנת-קקטוס במקומו החדש. עומדים בכל קושי, לעולם לא מתלוננים על טעות או שכחה, מודים בהכנעה לכל טיפת מים, מתמלאים ועולים גם ללא שפע מיותר… הביטו, ילדים, בקסם המיסתורין המדברי, היה מכריז בעונות שונות ופושט כף יד רחבה כלפי עציצים נסתרים, ולעינינו המשתאות היה חושף מתוכם פרחים מרהיבים בצבעים בוהקים. פעם פרחים צהובים כחלמון ביצה ופעם ורודים כמו מסטיק בזוקה, חלקם אדומים כדם ואחרים סגולים ככתרי מלכות. זהו גמולם של הצנועים והמסתפקים במועט, היה יודה מחייך בטוב לב, להיות היפים ביותר בנשף. פילדנדרון אחד התחבא בין הקוצים, ואנחנו חשדנו ששרה השאירה אותו שם בכוונה להתריס, תזכורת לימי התפארת של הגן. בודד צמח בין טפרי הקקטוסים המאיימים, שולח עלים רכים וירוקים לגובה, מפלס דרכו בין סדקי הפתחים, רענן ומלא אור. עליו הגדולים ברקו באופן מעורר חשד, וכאשר תפסנו את יודה מורח אותם בצמר גפן טבול בחלב הוא נמלט אל המטבח והתחנן שלא נגלה לשרה את דבר בגידתו הזעירה. *** נרישון היה יום חגה העצוב של שרה, אבל בליל הסדר המשפחה כולה התעטפה במלנכוליה הדורה. מכל השינויים שחלו במשפחה לאחר האסון, השינוי הגדול ביותר היה זה שחל בליל הסדר. מאז שיזהר נהרג, אסור היה לשיר בקול עליז מדי, ושירים שנהגנו לשיר לפני כן כדי לשמח את הלבבות נגנזו ונעלמו. גם מעשי משובה, כמו התגשמותו של אליהו הנביא – נשמתנו כמעט פרחה כשפתחנו את הדלת לאליהו ודמות גבוהה ולבנה כרוח רפאים עמדה בו, ולבנו המשיך להלום עוד דקות ארוכות גם לאחר שהתברר שהרוח הלבנה אינה אלא דודה יוכי עטויה סדין ישן – גם מעשים אלה שוב לא הותרו. אבל יותר מכל ביכינו את אובדן האפיקומן. שמחת המשא ומתן שבהשבת האפיקומן לשמואל, היתה שיא כל השמחות המשפחתיות שידענו. חודשים לפני החג כבר היינו עסוקים בתכנון מפורט של התשובה לשאלה המלהיבה מה-נבקש-לאפיקומן, עינינו חולפות על-פני חלונות הראווה של חנויות צעצועים, ידינו הקטנות נוברות בתוך ערימות ההפתעות שבמעדניה, עינינו נוצצות אל מול שלל האפשרויות המוצגות לראווה ב"הארץ שלנו" וב"מעריב לנוער". שלוש פעמים בשבוע שינינו את דעתנו, מחליפים בהבל-פה חלום על משחק "מונופול" בהזיה פרועה על רובה אוויר, תשוקה לבובת ברבי אמיתית בתקווה לבושם ראשון. ההתרגשות היתה מגיעה לשיאה בליל הסדר עצמו. חוק חמור קבע שליל הסדר ייערך תמיד בביתם של דודה יוכי ושמואל. כולנו היינו נאספים שם: סבתא לאה היתה מגיעה, שמלתה חדשה ורעננה וצווארה עטור פנינים גדולות וטובות שסבא יצחק ז"ל העניק לה כשהיו נשואים עשר שנים. בנה הבכור, אברם, היה נשרך אחריה עם משפחתו. למגינת ליבה של סבתא לאה, אנחנו לא היינו עוברים תחילה בביתה כדי לברכה בברכת חג שמח, אלא מגיעים היישר לדירתה של דודה יוכי, מעשה שסבתא לאה ראתה בו זלזול מופגן, חוסר נימוס אלמנטרי והיעדר התחשבות שהיא לא סלחה לנו עליו מעולם. אצל דודה יוכי ושמואל כבר חיכו בנותיהן ומשפחותיהם, שלל רב של בני-דודים ששימח את ליבנו והנעים את הזמן בהמולה עליזה. שולחן הסדר הערוך השתלט על מחצית הדירה, ראשו בפתח המטבח, גופו לאורך הסלון כולו וסופו בפתח המרפסת הפונה לרחוב. בצד, על-יד הקיר, ניצבו מקופלים עוד כמה כסאות, ממתינים לבני הדודים ה"רחוקים" יותר שידענו שיבואו בהמשך הערב להגיד חג שמח ולשתות כוסית יין. סבתא לאה ושמואל היו מוודאים שכל אחד יישב במקומו, מקום שתוכנן בקפידה מראש ואשר איש לא העז לשנות. שמואל היה מכין את הכריות שעל כסאו, כל כרית סופגת טפיחה הגונה מכף ידו. דודה יוכי היתה נעמדת לידו, שמלתה עטופה סינר בישול וכף גדולה בידה. כשסבתא לאה היתה מתיישבת בפינה שלשמאלו של שמואל, ידענו שזה האות. הסדר מתחיל. גניבת האפיקומן לא היתה סתם גניבה פשוטה – זה היה מבצע צבאי מתוכנן היטב. שנה אחר שנה, נהג שמואל להניח את האפיקומן "למשמרת עד תום הסדר" במקום קבוע, בתוך קערת קריסטל שהיתה מונחת על המזנון הצנוע שמאחוריו, מעשה שעורר את תדהמתנו בכסילותו. אחרי שכל כך הרבה פעמים הצלחנו לגנוב את חתיכת המצה הנחשקת ממש מתחת לאפו של מנהל הסדר, מדוע שמואל מתעקש להמשיך להניח אותה דווקא במקום שברור שהוא פרוץ וגלוי לכל גנב, היה מעשה שנבצר מבינתנו. בקוצר רוח היינו ממתינים ששמואל יילך ליטול ידיים. יוכי, השנה אני רוצה ליטול ידיים אצל השולחן עצמו. הביאי את הקערה והמגבת, היה שמואל מכריז שנה אחר שנה לקול מצהלות המחאה שלנו. השתגעת לגמרי, המפה כולה תרטב, היתה שרה מצטרפת למחאותינו. גש לאמבטיה, קערת נטילת הידיים כבר ממתינה לך שם. לאחר הפצרות קלות שמואל היה נעתר באי-רצון מופגן. אם כך, שרה, השגיחי היטב שלא יעלם גם השנה האפיקומן בעת שאני נוטל ידיים, היה מכריז בקול רם, וזו היתה מהנהנת בראשה ושולחת אלינו קריצה. שמואל היה קם ממקומו בראש השולחן, יוכי וסבתא לאה היו נעלמות במטבח "לבדוק מה קורה עם הצלי", ואנחנו היינו גונבים את האפיקומן ונעלמים בחדר השינה שהיה פעם של ילדיהם של דודה יוכי ושמואל. הקפדנו לחלק משימות: אחד החביא את האפיקומן, שלושה חילקו ביניהם תורנויות לשמור עליו עד בוא העת, והחמישי היה אחראי על המשא ומתן עבור כולם. ואיזה משא ומתן היינו עורכים! ברגע שהכפית האחרונה סיימה לקרקש בצלוחיות הקומפוט היינו מתיישבים, מצחקקים ואחוזי תזזית של אושר, ומצפים לתחילת ההצגה שחיכינו לה כל השנה. שמואל היה מתיישב בכבדות בכסאו, מבקש מכלם לשבת כדי לסיים לקרוא את ההגדה, מיטיב את משקפיו, מכריז: הגיע הזמן לאכול את האפיקומן, מושיט יד אל קערת הקריסטל הריקה ונשימתנו היתה נעצרת. מופתע, שמואל היה מוסיף ומחפש את האפיקומן בתחתית קערת הקריסטל, מתחת לצלחתו, מתחת לשולחן, סביב המפה, שמא התבלבל והניח אותו הפעם במקום אחר. אחר היה פונה אל דודה יוכי, מאשים אותה שבוודאי האפיקומן אבד כאשר הורידה עם שאר הנשים את הצלחות, ולבסוף מרעים קול לכיוונה של שרה, הרי נתתי לך משימה להשגיח עליו שלא ייעלם שוב! אנחנו היינו ממתינים, נרגשים וחרדים, כי למרות שהכרנו את הטקס על כל שלביו, חששנו שמא דווקא השנה יתקלקל משהו, האפיקומן שגנבנו יצוץ כמעשה ניסים ממאן-דהו ויגזול מאתנו את הזכות לתשורה. כשזה לא קרה, החרדה פינתה מקומה לציפייה לקראת החלק המתוק, המגרה, בו ניכנס גם אנו לתמונה. לאחר שהאשים ללא הועיל את כל המבוגרים היה שמואל פונה סוף סוף אלינו. מי לקח את האפיקומן, היה שואל, מי הגנב? אנחנו היינו ממלאים פינו מים, הקטנים שבחבורה מצחקקים. נו, באמת, הרי ללא האפיקומן לא אוכל להמשיך את הסדר! ומה נעשה, היה שמואל פוכר ידיו בייאוש, נישאר כאן עד הבוקר? ניתן לך את האפיקומן אם תתן לנו מתנות! היו כל הקטנים מכריזים. מתנות?! מה פתאום! הרי זו שערוריה, שמואל היה נעלב. גם גנבתם ממני וגם אני צריך לשלם?! טוב, אם כך, מצידי תישארו פה עד הבוקר. אני לא משלם. שמואל היה מתיישב על כסאו, משלב זרועותיו ועוצם את עיניו, דודה יוכי היתה מחניקה צחוק וממשיכה ללכת הלוך-ושוב בין השולחן לבין המטבח, כל ההורים היו ממתינים וחיוך גדול על פניהם. אנחנו היינו משתתקים, מגחכים וושוב קצת מתוחים. מה יקרה אם דווקא השנה יתעקש ויחליט לוותר על האפיקומן? איך נוותר על המתנות שליבנו כה התכונן והשתוקק לקבל? הויכוחים בין המבוגרים היו מגבירים את חששותינו עד שסבתא לאה היתה מצקצקת בלשונה ומודיעה: נו באמת, שמואל, אצלנו במשפחה לא מוותרים על סיום ליל הסדר כהלכתו. זה היה האות: כל אחד מאתנו חשף את משאלת ליבו, אותה רשם שמואל בקפדנות בפנקס קטן שהכין מבעוד מועד. לאחר הבטחה חוזרת ונשנית שכל המשאלות יקויימו עד חג השבועות, אנחנו היינו מתרצים והאפיקומן המוחבא – ובדרך כלל, המרוסק – היה מושב כלאחר כבוד לבעליו. עוד לפני סלינו-על-כתפינו, היו המתנות מגיעות אלינו וממלאות את ליבנו שמחה וציפיה לקראת השנה הבאה. כל זה נגזל מאתנו בשנה בה יזהר נהרג. כבר אחרי חנוכה, הודיעו לנו הורינו בעצבות חגיגית ש"השנה לא יהיה אפיקומן". מה זאת אומרת, נבהלנו, לא עורכים ליל סדר? ליל סדר יהיה, אמרה אמא, אבל לא יהיו השתוללויות וויכוחים סביב השולחן על מתנות, זה לא מתאים השנה. כולנו עדיין באבל. שרה לא תעמוד בליל סדר עליז מדי. ככה זה בחיים, הוסיפה אמא ומלמלה בלי להבחין שאנחנו עדיין מקשיבים, בתנועה פתאומית שכבות הבורשט מתערבבות עד כי קשה לדעת לאיזו שכבה אתה שייך. ואנחנו הבנו פתאום שתחושת אובדן של מסורת יכולה להיות כואבת כמו אובדן של בני אדם. * פורסם בכתב העת "שבילים", גיליון מס. 8 – מחאה, מאי 2012

בת האלוהים/ פורסם ב"שבילים", כתב עת לספרות ואמנות, גיליון 2, מודיעין החול היה הראשון שנענה לנוכחות פסיעותיי. רך, מתמסר, מפנה מקום לתצורה הברורה של כף הרגל, האצבעות העדינות, כריות הרגל הרכות, העקב העיקש. התבוננתי בטביעות שלא נמחקו, תוהה על דבקותן בגרגרים. מלכה'לה התיישבה לצדי, גונחת. אני כבר זקנה מדי, גיחכה בתלונה, אם אפילו להתיישב על חוף הים הפך להיות הרפתקה של התעקשות וניצחון. השתתקה לרגע, מבטה מרחף אל עבר הגומחות המשורטטות שנשאו את זיכרון פסיעותיי. איי-איי-איי, נאנחה חרש. שוב החול זוכר. בפעם הקודמת שראיתי פסיעות כל-כך ברורות, הסוף לא היה טוב. מלכה'לה חפנה כדור גרגרים זהובים בכפותיה, מניחה להם להתנוצץ בשמש. רחש הגלים נע כמטרונום, הקצף בורח מהם כילד שובב. כמה אהבה את הים, אמרה. כמו הים, היתה אינסופית, נוכחת כבר מזיכרון ראשון, כמו החול העניקה והתמסרה, וכמו הקצף נעלמה. כל כך נעלמה, עד כי מזמן לא חשבתי עליה. שוב שתקה, מניחה יד מלטפת בתוך אחת הגומחות שנותרו מרגליי. לרגע המהמה שיר ישן, נשאה עין דומעת אל האופק, והשתתקה. נדמה שגם הגלים נשתתקו, מצפים. אז העניקה לי בראשונה את בתיה. בתיה. בת-יה. הדבר הראשון שהמיילדת הבחינה בו היה הילה נוהרת. ההילה הגיחה מבין רגלי היולדת, מבשרת את בואה של תינוקת זעירה ומושלמת. היא הפציעה מתוך רחם אמה מבהיקה במי הלידה, עיניה פקוחות לרווחה והיא נושאת מבט חקרני ועגול אל העולם. באותו רגע ידעה האם המופתעת כי בתה נולדה מוחתמת, וכי שמה של הילדה כבר צרוב על מצחה. בתיה, לחשה כשהניחו את הקטנה על חזה. בת האלוהים. מי ידע אז שאלוהים צולב גם את בנותיו. מלכה'לה דיברה, ואני הקשבתי. היא לא חסכה בפרטים, לא הניחה שקיימת תובנה במקום בו נדרש הסבר, לא ייפתה ולא ריככה את מילותיה. חזקה וישרה היתה מלכה'לה עת טוותה את אריג האירועים, אריג קשה, גס ומלא ציפייה דרוכה. דמותה של בתיה הלכה והתבהרה לנגד עיני, סילואט גמיש ומרקד המותיר רישומו בחול ובנשמה. בתחילה ניסיתי לברוח מהמילים שנטבעו בי, מנערת מראשי את קורי המראות והקולות שעלו מן האוב. ככל שניסיתי להתעלם, כך הם דבקו בי, מתחנחנים, מצטללים, תובעים. דמותה נחרתה בי, מלווה את פסיעותיי בכל שביל, מרקדת ומבקשת לשוב בחינניות אל העולם. ספרי, לחשה אלי משם, החול זוכר, והריהו ספר פתוח לפנייך. ספרי אותי. ואני מספרת. עשרה קבין של כישרון ויופי ירדו אל העולם, ואת כולם נטלה בתיה. גרגרי חול נצמדו לכפות רגליה, שלל קרני השמש נשזרו בשערה, זוהר טיפות הגשם צבע את שפתיה. נערים הלכו אחריה כמוכי ירח, מוסרים את נפשם בעבור רגע ממבטה או בת-צחוק מפעמוניה. כשניגנה, ירדו הכוכבים ממסילותיהם והתיישבו להאזין. כששרה, מוצרט מתח עצמות בהנאה בקברו הנשכח. כשחוללה יחפה בחול, אגדתי היה נאנח בפיסוק איברים. כשריחפה ברחובות תל-אביב, קבוצות ה'הגנה'חדלו לרגעים מאימוניהם, נותנים ליופי למלא ולחזק את סדקי הנחישות הדרושה. והיא, היא ראתה רק אותו. את כל העשייה הזו, את כל היצירה והיופי שבראה, בראה בשבילו. והוא סרב לדעת. בת ארבע-עשרה בלבד היתה כשפגשה בו לראשונה, תלמידה חדשה מול מורה אגדה. עמוד שיש היה, ברזל יצוק, מבטו נכון, גבר יציב ויפה מראה, אל של מוסיקה וקסם. והיא ילדת הקצף והחול, באה וחולפת כמו גלים. מבט האש שחלף ביניהם הפך ללהבה בוערת, שורפת, מכלה. בשיעוריו היתה כחולמת, תקוותיה של ארץ חמדה התגשמו בתוכה ונפשה גואה ופורצת ממיתריה. כאשר בתיה שרה בכיתה, הגימנסיה כולה השתתקה, תלמידים ומורים כאחד מאזינים לקול המתרונן, נפשם עורגת למשהו בלתי מוגדר. מיתרי כינור דוד נמתחו וקשרו עבותות בין עיניה לבין לבו, נפשו עורגת אליה מן הצליל. והוא סירב להודות. אך יותר משבא אליה מן הצלילים, בא אליה מן החול. פסיעותיו הותירו רישום מוצק, מוטבע בגרגרים החמקמקים, הזהובים. כרוח רפאים היתה חומקת אחריו בשעות הערב, עוקבת אחר טיולו, מניחה כפותיה בטביעותיו, שואפת אל קרבה את צלילי המנדולינה המרחפים בנפשה מהבוקר. והוא סרב לראות. הכריח עצמו להיות עיוור, חרש, אילם. מנחותיה מונחות נטושות לפתחו. לא הבין כיצד הוא, גבר גבוה ודק, זכה פתאום בגיזת הזהב, אותה לא חיפש. תשוקתו הילכה עליו אימים, ייסוריו הטביעו את חושיו, מוסרות המוסר הגבירו את דיכאונו. הוסיפה לרחף סביבו, לא מעלה בדעתה שריחופה מהדק חבלים סביב צווארו, מעלה מערבולת סביב ראשו, מכריעה את עמידתו. עד כלות. כאשר נכנע, נפשו נטרפת בכפו, לא בכתה. ירדה אל הים, מטביעה בחוף פסיעות משורטטות, חופנת את הקצף בידיה, זוכרת עם החול. כל ימיה היו מאבק בלתי פוסק להצדקתם העצמית, אמרה מלכה'לה, ואני חשבתי, לא להצדקה ערגו כיסופיה, את ההכרה שבאהבה ביקשה נפשה. ציפור טרופה היתה, אמרה מלכה'לה. פריזמה שדרכה התפרק היופי למרכיביו העדינים. מנגנת, שרה, רוקדת, ובכל אחד מכישרונותיה ידעה להעמיק ויכלה להצטיין. כה מוכשרת היתה עד כי בסופו של דבר לא הצטיינה בכלום מלבד היכולת לאבד. ואני חשבתי, כמה ייאוש צריך כדי להגיד משהו כל כך רע. אחרי מותו, הסתובבה ונתנה את כפה בידו של הראשון שיצא לקראתה בדרך. מנשה הגיע מסמטאות יפו אל העיר המתרוננת, נמשך אחר צלילי המנדולינות והזמר של תלמידיה. כשתפס את מקומו בקדמת הכיתה חזר אליה קודמו. חיוך קטן של הכרה ניצת בעיניה, ידעתי שלא תוכל לעזוב, לחשה לו בראשה, עיני אהובה המת מתבוננות בה מפנים זרות. באותו ערב כבר עקבה אחריו לים, רגליה מחפשות אחר טביעות פסיעותיו. בטרם הספיקה למצוא את זיכרון הגומות, עמדה פנים אל מול פנים עם מנשה. שלא כקודמו, שום מוסרות לא ייסרוהו ונפשו לא התחבטה בלבטים. הוא לא הבין מדוע נפל בחלקו הפרס המוזהב המוגש לו, עטור הילת נהרה, אבל הוא היה נחוש בדעתו לעשות הכל כדי שלא יחמוק ממנו. בחטף נישאו, מנשה מזדרז בטרם ציפור השיר הזוהרת שנחתה בידו תתעופף, בתיה מזדרזת להתאחד עם בן דמותו של הרוח שבנפשה. כבר בלילם הראשון גילה מנשה כי מקח טעות עשה. לא אותו חיפשה ולא אליו היו נשואות חלומותיה. בתחילה הצליח להתעלם מצרתו, מניח כי הבלבול בנפשה יחלוף עם הזמן ועם שגרת הבית החדש. הזמן אכן הצמיח תובנה, את תובנתו-שלו שהוא אך שליח המבשר בעיניה את בואו של אדונה האמיתי. בזעמו, כלא אותה בכלוב. היה יוצא לעבודת יומו, משאיר מאחוריו הוראות מדויקות אלו מטלות עליה למלא עד שובו. כאשר שב ומצא אותה חולמת, מבטה מרחף מחלון חדרם הקטן אל הגלים ופיה מהמהם זמר ישן, קצפו עלה, שפתיו נקפצו ואך בקושי שמר את אגרופיו לצידו. "מנשה, אני מנשה! בעלך! אתי התחתנת, את שומעת? אתי! מנשה!" היה זועק בלילות כאשר שבה וקראה ממעמקים לאהובה. לילה אחד לא יכול היה לשאת עוד את העלבון, ובטרם הצליח להכיל את כעסו, כמו מעצמה, נשלחה ידו בעוצמה היישר אל לחיה. צלצול הסטירה המם את חושיה. כף ידו הטביעה חותמת אדומה, צורבת, על לחייה. הביטה בו, מבוהלת, רואה אותו לראשונה. לעומק הביטה, אל תוך עיניו, פיו, נחיריו. שתיקתה הנדהמת זעקה, וכאשר בהרף-עין פניו הזרות הצטללו במוחה נמלטה אל החדר השני. הבריח ננעל בחוזקה מאחוריה וקרע את לבו. שלושה ימים סירבה לצאת מהחדר. הוא התנצל, בכה, התחנן, הבטיח הבטחות, ניסה לנחם. רק דממה ענתה לו, חריפה ושלמה. ביום השלישי, כאשר שב מהעבודה וגילה כי ארון התרופות הקטן שבאמבטיה התרוקן, נבהל ושבר את הדלת הנעולה. החדר היה ריק. פסענו לאורך החוף, שותקות. יפו הלכה והתקרבה. מבנה מכוער ומוזנח עמד כמצבה לשמאלנו, מאחריו מגדלים מבשרים את נשיקת העיר לים. בתיה ריחפה מול עיני, גופה נע בפירואטים חינניים, מוביל ומרמז. מלכה'לה שתקה, מהורהרת. אולי גם היא הבחינה בסילואט המרקד. לפתע נעצרה, עיניה גדולות. זה המקום, לעלעה. לכאן נשאה אותה נפשה בחיפוש אחר ההתמסרות הסופית, כאן תפס אותה בן נעוות המרדות וחיסל את עינוייה. המקום הזה מלא סהרורים ובכי כבר מאה. שנים זו נקודת ההתלקחות, המקום בו תום שברירי פוגש רוע זדוני, התנגשות בלתי נמנעת. מקום מקולל. הקצף שיחק מחבואים עם כפות רגליה היחפות. מתגנב, חרישי, מבקש למחוק את סימני הקיום שהטביעה בחול. הכדורים שמזגה אל תוכה הדריכו את צעדיה, מרחיפים את נפשה, סוגרים מסך חולמני על המציאות המחוללת סביבה. הנה אני, אהוב שלי, בתיה שלך מחוללת בחול ושרה, עולה יפת-מראה, ממתינה שתשלח את מלאכי השרת לשאת אותי על זרועותיהם הישר אליך, אל בית-קברך, בית קברי. הנה הוא בא, השליח, מה נאוו רגליו, בצעדים חסונים ובטוחים כפי שצעדיו של שליח צריכים להיות, עיניו שחורות ובוערות כאש, שערו מתבדר ברוח, מלח על שפתיו, בת צחוק בפניו. הנה הוא מרים אותי בזרועותיו, נושא אותי אל חדר ההקדש, מניח את גופי המלוח על החול שבצריף, מכין אותי לבוא אליך. שליח כהה, כיאה למקום ההזוי הזה שהבאת אותי אליו, שליח חסר בושה, עבד נרצע, גורלו לטפל בי לעד, כך יאה למלכה שלך, ממרק את גופי בגופו, אני נישאת על כנפי רוח, היא דוחקת בי, חודרת אל תוכי, מפעימה את חושי, רוח חזקה וגורפת מכה בי הרחק, הרחק, אני שומעת את גניחותיה, אנקותיה יורקות בי דם ואני כולי נשלחת אליך. עד כלות. בבוקר מצאו דייגים את גופתה, אמרה מלכה'לה ועיניה יבשות. ואני, את כל התמונה כולה ראיתי. עירומה ומלוכלכת נתגלתה, בוהק מוכר בין רגליה וחיוך של מלאך על שפתיה. הדייג שמצא אותה נמשך אל הילת הזוהר שבהקה סביב ראשה. ההילה היתה ברורה, בטוחה, והיא בלבלה את דעתו עד כי מיהר למלמל שמע ישראל, קדיש ואל מלא רחמים גם יחד. יכולתי לשמוע את קולו, נישא מעל הגלים, נושא על גבו את הילת הזוהר השברירית, שבה אל ביתה האובד. נשאתי מבטי אל האופק. הסילואט החינני קד למולי קידה חצופה, ועלה בסערה השמיימה. טביעות רגליה, יצירי סיפורה הקודח, נשארו בחול הרך, משרטטות מחול אהבה בחוף, מסרבות להיכנע לקצף השוטף. גם מלכה'לה הבחינה בהן. שכחתי, נאנחה. אולי נבצר מבינתי פרט זה או אחר, ושמא גוזמה היתה בדבריי. הגעגועים לעגו לי, אחרי הכל שומרת אחותי לא הייתי. ואיך אפשר לשמור על קרן אור? השתתקה, מתנצלת. עיניה נדדו. הביטי, אמרה. שוב הוא מתעתע, אלייך הוא מדבר עכשיו. אני אולי שכחתי, אבל החול, החול זוכר.

וּמָה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי, אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? לֹא דָּרַשְׁתִּי שֶׁיֶּחֱצֶה אוֹקְיָנוֹס בַּדֶּרֶךְ אֶל שְׂפָתַי. אֶת הַשָּׁקָתָן שֶׁל אֶלֶף סְפִינוֹת, פָּנַי לֹא חָמְדוּ. סִימָנֵי הַחֶבֶל שֶׁשָּׂרְטוּ בְּצַוָּארוֹ לֹא הָיוּ גְּלוּיִים לִי עֵת הִגִּיעַ נוֹשֵׂא טֶנֶא שֶׁל כְּזָבִים. וְהַיָּם רֵיק וּמְיַבֵּב כְּרֶחֶם שֶׁנִּטְּלוּ מִפְרָשָׂיו. טָפְרֵי עֵץ שֶׁנִּתְּזוּ מִסּוּס תַּרְעֵלָה רוֹחֲשִׁים לְרַגְלַי. פְּנִינֵי מַעֲמַקִּים רְחוֹקִים דּוֹרְשִׁים אֶת עֶרְגָּתִי, מוֹשְׁכִים בְּמוֹסֵרוֹת הַלַּהַט הַמְּכַשֵּׁף, הַמִּתְפּוֹגֵג, הַלּוֹעֵג לְאִוַּלְתִי.

שיר לפרשת "בחוקותיי". לעת דמדומים, עמוד אש מול עיניי זקור אל פני המחנה – וחרב אותותיי, שלופה. כי אני תוצרת הארץ הזאת. תנובת האביונים, שארית הארבה, ניצולת מכת בכורות. בולעת חרבות, חומדת שמש ממיסה, מפליאה בנדרים. ברם, עמוד ענן לא היה לי. אד דל ליחך את עקבי, מכסה בקושי את קרסולי. מי אפסיים העפילו ושטפו את פסגות מאוויי בזכות אנומליה. חטאיי נכתבו בעט ברזל, מזבחותיי נחרשו בציפורן שמיר על לוח ליבי. אש תמיד צילקה את מצחי, מטביעה את יגון המסומנים החשוף לשטף פנסם של גנבי הלילה – – ושריתי ימים רבים, ויהיו כאחדים בעיני עת מאדמתי השמוטה, המופקרת, מכרמי שלא נזמר, מבוסתני שלא נאסף, צמחו מאליהם פירות קדושים.