מעולם לא היה צריך לעשות עלי שום מניפולציות כדי שאקרא. להיפך. במשפחה שלנו, הקריאה היתה משהו טבעי, כמו נשימה. כל כך טבעי, שאפילו כל מה שמתרחש סביבנו היום לא יכול להשכיח מתשומת הלב שלי את אירועי שבוע הספר, שהתחיל לפני כמאה שנה כיום אחד של חג וכבר מזמן הפך לחודש.
לכבוד האירוע, זה הסיפור שלי שקשור בו:
זה התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשאשה בשם ברכה פלאי – לימים מייסדת הוצאת הספרים "מסדה" ודפוס פלאי, למי שזוכר שהיו כאלה פעם - יצאה מהספרייה הציבורית הקטנה שלה שבשדרות רוטשילד בתל אביב והציבה מולו דוכן. מעל הדוכן תלתה שלט "חג הספר העברי". על השולחן הניחה ספרים עבריים, והודיעה שלאורך כל אותו היום, היא מוכרת אותם בהנחה. היא עשתה זאת לבקשת גדוד מגיני השפה – קבוצה ששמה לעצמה למטרה להגן בכל כוחה על מנהיגותה של השפה העברית בארץ ישראל. הם היו זורקים ביצים על מי שלא דיבר עברית, פצצות צבע על זוגות נאהבים שהתחבקו ומלמלו "דברי כיבושין בשפת לועז", ציטוט מדויק, ועוד כהנה וכהנה. סבתא שלי מאד אהבה אותם ותמכה בהם ללא סייג, תוך שהיא מכנה אותם "שייגעצים" ומתעלמת מכך שזו מילה הבלתי-עברית בעליל. היא הצטרפה אליהם בשמחה, זרקה גם היא ביצים על עוברים ושבים ואהבה לספר כיצד יום אחד טיילה ברחוב ונתקלה בביאליק, שצעד להנאתו עם מכר כלשהו. הם היו שקועים בשיח קולח בשפה הרוסית. סבתי, "שייגעצית" בפני עצמה, נעמדה מול ביאליק ובלי שום היסוס או גבולות נזפה בו בקול, לעיניהם הנדהמות של העוברים ושבים. "דווקא בגלל שהוא ביאליק," נהגה לומר לי בטון רוטן, "שיידע לו. סדר צריך להיות פה. שידבר עברית כמו בן אדם!"
ומכיוון שסדר צריך להיות פה, ומכיוון שברכה פלאי היתה קרובת משפחה ובת בית, ומכיוון שתרבות – בעיקר מוסיקה וספרות – היא המרכיב שממנו עשוי סדר, הרי שמאז ימי נעוריה של סבתי בתל אביב ועד היום הזה ממש, "ימי שבוע הספר" זורמים אצלנו בעורקים. רק אומרים לנו "שבוע הספר", וכבר אנחנו מתייצבים, ובכלל לא משנה לנו ש"שבוע הספר העברי" הפך לאחר מכן ל"חודש הספר העברי" ועכשיו מככב בעצם כל השנה. כל צמד מילים שמרמז על "חג ספר" יוצר אצלנו תגובת התייצבות אוטומטית. התנייה פבלובית.
כשהייתי ילדה, הייתי מחכה לשבוע הזה כל השנה. בין השאר, זה היה שבוע שבו היו יוצאים לאור המון ספרים חדשים ומלהיבים שאפשר היה לרכוש אותם בהנחה משמעותית, שווה לכל כיס. הייתי אוספת לירה ללירה – כן, אני מהתקופה שבה עדיין התנהלנו עם לירות, מה קרה - מתכננת רשימת קניות מסודרת, מקבלת המלצות. לא שהספרים היו חסרים כל השנה, האמת שהם תמיד היו סביבנו בכמויות גדולות מכפי שיכולנו להכיל, אבל ההתרגשות של השבוע הזה היתה מיוחדת. הייתי קובעת עם חברות, היינו עולות על אוטובוס ונוסעות לתל אביב, ליריד הספרים שהתקיים בכיכר שאז עדיין קראו לה כיכר מלכי ישראל והאסוציאציות העיקריות שהיו כרוכות בה היו של פטישי פלסטיק ביום העצמאות ודוכני ספרים של שבוע הספר. הייתי מטיילת בין הדוכנים וממששת את הסחורה כמו היתה פירות טריים למאכל, מריחה את ריח הדפוס הטרי, מדפדפת בדפים הפריכים והחדשים, קוראת בכריכה האחורית, מחליפה כמה מילים עם המוכר או הסופר, ולאחר שיקול דעת זהיר וחישובים כאלה או אחרים, קונה. תמיד חזרתי הביתה עם ספרים לפי משקל. הייתי נוטלת קערה קטנה של בייגלע – אז עוד קראנו להם סתם "מקלות מלוחים", על "שטוחים" אף אחד עוד לא חשב – וכמה קוביות שוקולד מריר או פרה (שילוב מנצח עד היום), מתיישבת באיזו פינה שקטה בבית, ומתחילה לקרוא.
כמו דברים רבים אחרים, גם "שבוע הספר" עבר שינויים. חלקם טובים, חלקם פחות. ההתנייה הפבלובית שלנו לרכישת ספרים, בלי קשר לזמן בשנה, נשארה. ורק דבר אחד ברור לי: "ארבע במאה", "שניים פלוס אחד" ועוד המצאות כאלה ואחרות לא היו עוברות אצל פלאי. מקסימום ההנחה שהיא עשתה היה 25%. היה לה כבוד לערכו של ספר. אחרי הכל, זה המרכיב חיוני שממנו עשויה תרבות. תרבות קובעת סדר, וסדר צריך להיות פה.
שיהיה חג ספרים שמח.
* לאלה שהתלוננו שמזמן לא המלצתי על ספר טוב לקריאה, הרי לכם - אמנם לא ספר עברי, אבל ספר שנון, מהנה ובהחלט שווה קריאה: "שיעורים בכימיה" של בוני גרמוס. קערת "שטוחים", קוביות שוקולד, לקרוא - ולהתענג.
