בין כל הבדיקות, המאומתים, המבודדים והשינויים התכופים, הופיע לו שוב הגשם. קר. רוח. העולם מתרחץ.
זמן טוב להיות בבית. שמיכות, תפוזים קלופים, מרק ועוגיות שמרים. זמן להתרפק על שלל ספרים, כי מול חלון סוער, ראוי לשבת עם מזון לגוף ולנשמה.
אלה ימים לא קלים, בלשון המעטה. ימים של ניווט בים לא שקט, משתנה תדיר, מלווה בהרבה מאד רעש – חלקו מוצדק, רובו לא. לפעמים נדמה לי שעם פייק ניוז אני בדרך כלל יודעת להתמודד – כי פייק, עצם הגדרתו, הוא בדיוק זה – פייק, מומצא, מזויף, ולכן אפשר להזים כשבודקים, באמת בודקים, את הנתונים.
אבל הרבה יותר מפייק ניוז, אנחנו נתקלים בפסאודו—ניוז: מקרים שבהם אנחנו נותנים לשמועות, גרסאות, הסתכלות צרה ולעיתים רגשית ונטייה לדרמה מיותרת שמובילה להגברת עצבנות ואובדן פרופורציות. איך שלא מנווטים ביניהם, התוצאה אף פעם לא טובה.
נזכרתי בשני סיפורים שעוזרים לי להתבונן במתרחש. אני מזהירה מראש שכן, שניהם סיפורים של הטפה. ככה זה עם סיפורים כאלה, אבל זה לא אומר שלא כדאי להכיר ולחשוב על מה שהם מטיפים לו.
בשבת סגרירית זו, מוגש לכם בחום:
- חבר של סוקרטס רץ אליו יום אחד, נרעש, ואמר: מורי, שמעת את מה שמספרים על התלמיד שלך?
סוקרטס הביט בחברו בנחת, ושאל: לא שמעתי, אבל לפני שתספר לי, האם העברת את השמועה בשלוש המסננות?
החבר התבלבל ושאל: מהן שלוש המסננות?
המסננת הראשונה היא מסננת האמת, ענה סוקרטס. האם אתה בטוח במאה אחוז שמה שאתה עומד לספר לי על התלמיד שלי, הוא אמת לאמיתה ומלאה, כולל כל הנתונים וזוויות ההסתכלות?
חשב רגע החבר, וענה: לא, אני בטוח שיש עוד מה לגלות בנושא.
המסננת השנייה, היא מסננת הטוב, אמר סוקרטס. האם מה שאתה עומד לספר לי על התלמיד שלי, הוא משהו טוב?
החבר אמר מיד: לא, להיפך, זה משהו ממש לא טוב, אבל רע!
המסננת השלישית והאחרונה, היא מסננת ההכרח, המשיך סוקרטס. האם מה שאתה מבקש לספר לי, הוא משהו שהכרחי שאשמע?
החבר שוב חשב, ואחרי כמה דקות אמר: לא. לא הכרחי.
אם כך, אמר סוקרטס בנחת, שתוק.
נלך רגע בכיוון ההפוך: בכל פעם שנדמה לנו שיש משהו הכרחי לספר למישהו, וזה משהו לא טוב או אפילו קשה, קריטי לוודא שזו האמת, כל האמת, על כל צדדיה.
ואז, חיוני להוסיף משהו נוסף. משהו שסוקרטס לא ציין: הכלה נדיבה. לכל אחד מאתנו יש "תיק" שלא רואים על גבו ובלבו, שהולך אתו לכל מקום ולכל מצב. היכולת להכיל בנדיבות, נדרשת תמיד – וכנראה שבימים אלה, כשכולנו קצת על הקצה, במיוחד.
- איש אחד הביט מחלונו בשלג הרך, שירד כמו נוצות עדינות מעננים לבנים-אפורים, מכסה בעדינות את העצים והקרקע. השמש עצמה נחבאה, אבל אורה הצליח לרכך את צבע השמיים ולהפכם לבהירים ולבנים כמלאכים. מהופנט, הביט האיש ביופיו של העולם המתגלה לעיניו.
לפתע, ראה את אחד משכניו רץ.
קרא לו האיש מחלונו, לאן אתה ממהר כל כך?
ענה לו שכנו, אני ממהר לשוק, אין לי פנאי.
ומה בוער כל כך? שאל האיש.
ענה השכן: אני ממהר לעשות עסקה חשובה.
אמר לו האיש, ובשמים הבטת היום?
ענה השכן, לא, לא, אין זמני בידי.
אמר האיש: ידידי היקר, השוק, העסקה, אפילו המדרכה הזו שעליה אתה ממהר, כל אלה לא יהיו פה בעוד חמישים או מאה שנה. יהיו שווקים אחרים, אנשים אחרים, מדרכות אחרות. אני לא אהיה פה וכנראה גם אתה לא. אז מה יכול להיות חשוב עד כדי כך, שאין לך זמן לעצור, להביט וליהנות מהשמיים המופלאים האלה היום?
בסוף, הדרך בה אנחנו מתבוננים על העולם ועל התנהלותנו בתוכו היא עניין של פרופורציות.
שבת של חמימות, בריאות ושלום לכולנו.
