רגע לפני שבת שובה: על שאלות ושערים

"המורה, את צמה?" שאלו אותי לפני שנים כמה מתלמידי כיתה י' שלימדתי. שמחתי על השאלה משתי סיבות: ראשית, העובדה שהם חשו מספיק נוח לשאול אותי שאלה כזו היתה בעיני מחמאה. שנית, זו היתה הזדמנות נפלאה לשיח שהם לא ציפו לו. חטפתי את ההזדמנות בשתי ידיים.

"אענה לכם ברצון," אמרתי, "אבל קודם כל תענו אתם לי: האם אתם באמת מבקשים לשמוע את התשובה שלי, ולקחת סיכון שאולי היא לא תמצא חן בעיניכם?"

הם עצרו רגע והסתכלו אחד על השני.

אחרי כמה דקות, אחד מהם קפץ: "למה, מה, את לא צמה?"

"אם חשבת שאתה יודע את התשובה, למה בכלל שאלת?" הקשיתי.

הוא התבלבל. אחרי רגע, אמרתי: "אם אתם שואלים מישהו שאלה, אתם צריכים להיות מוכנים להקשיב וגם להכיל את הסיכוי שהתשובה שאותו אדם ייתן לכם לא תמצא חן בעיניכם. זו התשובה שלו, לא שלכם. אבל אם אתם שואלים כדי לשמוע את מה שאתם רוצים לשמוע, חבל על הזמן שלכם. תודיעו לו מה אתם דורשים ממנו וזהו."

בשלב זה, פצחנו בדיון שלם על מהותן של שאלה, הקשבה והקשר ביניהם; על משמעות היחסים שבין מי שהם בעלי תשובה לבין מי שהם בעלי שאלה; ועל הבלמים והאיזונים בין כל אלה.

בהימשך הדיון, שכחנו את השאלה שהתחילה אותו.

עד היום הם לא יודעים אם אני צמה או לא.

פתח לנו שער בעת נעילת שער, אומר הפיוט. היכולת להשאיר פתח לעולמות שונים, להכיל את האחר, לקבל אותו בזרועות פתוחות אל קהלנו או לאפשר לו לצאת מגבולות עירנו ולבנות לעצמו את המרחב שלו, מתוך כבוד ובלי שסגרנו בפניו את השער - כל אלה מצריכים אומץ וצניעות, יושרה ומנהיגות, גמישות והחלטיות - ושער אחד לפחות שתמיד יישאר פתוח.

פתח לנו שער בעת נעילת שער. זו תמצית הפיוט שנקרא בתפילת נעילה ביום כיפור: פתח לנו שער בעת נעילת שער. גם כשכל האחרים נועלים שער, לעתים פעם אחר פעם, תמיד נבקש את השער שעוד נותר פתוח. בני האדם בלבד הם אלה הבונים חומות ושערים. ובני האדם בלבד אחראים לסגירתם ולפתיחתם.

שתהיה לנו שנה של שערים פתוחים, מזמינים ונכונים.