ט"ו בשבט מתקרב, והבית שלי מלא פרחים מלבלבים בשלל צבעים. מי שמתקרב, מתקשה להאמין: פרחי משי? באמת??
כן, באמת. יש לי כמה וכמה כשרונות חביבים. הצלחה בגידול צמחים אף פעם לא היה אחד מהם.
ט"ו בשבט מוקדש לסבתא שלי. שובבה לא קטנה, היא היתה שרה איתנו את גרסאות הרחוב של שירי ט"ו בשבט. "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת" , ולמרות שהיו לה קרובים בראשון לציון, שמרה אמונים למושבת סבתה ושרה – "כשנמות יקברו אותנו ביקבי זכרון יעקב". שיר שכשהגיע זמנה, התברר כמדויק.
בכל שנה נהגה להניח בידי שתיל קטן לנטיעה, ובכל שנה השתיל האומלל לא הצליח לשרוד למרות האמון העיוור שהיה לה ביכולתי החקלאית הבלתי קיימת בעליל. לעיתים הצפתי אותו, לעיתים ייבשתי אותו, בכל מקרה התוצאה היתה זהה – נבילה למהדרין. רשימת השתילים שהצלחתי לחסל מכובדת מאד – פטוניות, רקפות, נרקיסים, פילדנדרון. אפילו קקטוסים לא הצלחתי לגדל. אצלה במרפסת היתה גינת צמחים ירוקה וצבעונית לתפארת, צמחים אמיתיים לגמרי אותם טיפחה במו ידיה הענוגות. היא נהגה למשוך את עלי הפילדנדרון בחלב כדי שיבריקו, לדבר ואפילו לשיר לצמחים שלה. בכל פעם שהסתכלה עלי, היא לא הבינה איך נינה של אנשי העלייה הראשונה, קו ישיר מהמסורת החדשה שנולדה בזכרון יעקב, מצליחה שלא לגדל צמחים באופן כל כך יסודי. ייאמר לזכותה שהיא לא התייאשה עד יומה האחרון. אני זו שהתייאשתי.
בשבוע הבא נציין את ט"ו בשבט. שלל הצבעים שבגבעות המקיפות את מכבים – כלניות, נרקיסים, רקפות ושאר פרחי האביב – מזכירים שעל פי המסורת, זה היום שבו החורף והאביב קבעו לעצמם פגישה, סמל להתחדשות הטבע. נדמה לי שהשנה, אנחנו זקוקים להתחדשות הזו יותר מתמיד.
שימרו על הסבים והסבתות שלכם. גם לזה אנחנו זקוקים יותר מתמיד.
שבת של בריאות ושלום :-)
