השבוע, כיאה לשבוע בו ציינו את יום הזיכרון ויום העצמאות, שוב יש לנו חיבור של שתי פרשות: "אחרי מות", ו"קדושים". חיבור שהוא תשתית נפלאה לממתקים פילוסופיים נרחבים שאפשר להתבשם בהם. הנה לפניכם אחד נוסף, מוגש בענווה.
השבוע, לצד כל הטקסים והאירועים והבלבול, היתה לי תחושה שלו יכול היה לשלוח לנו מסרון, זה מה שאלוהים היה כותב:
" בראתי אתכם בצלמי ובדמותי, וחשבתי שזה יספיק כדי שתבינו למה אני מצפה כדי להרגיש קדושה. מסתבר שלא. אין בעיה. אני נצחי, משמע אני סבלני.
אני מבקש להסביר: אחד מהמוצלחים שהיה פעם ביניכם הבין, שטקס קשור לתבונה היוצרת שייכות. אבל טקס שלא מעורר את בלוטות הזיכרון, שלא מצליח להידחק דרך העיניים ולהגיע אל מעמקי המוח, נתקע ברובד הכי מיותר, שלא לומר משעמם, של מיתרי קול מצרצרים. זה מה שעשיתם בשנים האחרונות. לא היה שום קשר בינם לבין קדושה, רק לבין רעש. האמת, כבר שנים שאני חומק מלבוא לטקסים שלכם.
אבל השנה, הרעש התחלף בקול. שמתם לב עד כמה כל הריקודים המשולהבים, הוד וההדר של המכובדים והבמות והשמלות מחליפות-הצבעים, לא היו אף פעם יותר מפירוטכניקה שככל שהיא יותר יקרה, כך היא יותר דלה, סתמית ומגוחכת? שמתם לב עד כמה הפירוטכניקה הזו לא באמת היתה חסרה למישהו השבוע? ובעיקר, הרגשתם עד כמה היא לא הצליחה אי פעם להתקרב להתרגשות הטקסית שעוררה יציאה פשוטה אל המרפסת או אל דלת הכניסה או אפילו השביל שליד הבית, כדי לשיר ביחד? המרפסות האלה הוכיחו שלפעמים, קול צלול כאוויר הרים שנישא בליווי מוזיקה צנועה זו כל הפירוטכניקה שצריך. פעם, לא כל כך מזמן, הבנתם את זה. תראו מה קרה לכם מאז.
ואם אנחנו כבר מדברים, אני מודיע שאני מוותר גם על כל העניין הזה של משכן. בזמן האחרון, משכנים שונים לא ממש מוכיחים שבאמת שוכן בהם משהו שאני יכול לעמוד מאחוריו.
אני בעד מרפסות."
