הוא פשוט היה רגיל. שנים שהוא עושה את זה. מנהיג את העם, מקבל החלטות עבורו, נוזף וכועס על ההתנהגות שלו מצד אחד ומסנגר עליו מצד שני, סובל את התלונות האינסופיות של כל אחד מהם. הסיפור שלו מלווה בפירוטכניקה שלא היתה מביישת את הוליווד, והוא הרי כבר היכה פעם בסלע ויצאו מים בהצלחה רבה. אז כשהוא מצטווה לדבר אל הסלע כדי להוציא ממנו מים, הוא לא שם לב שההוראה הפעם שונה. סתם רגע של הסחת דעת, כשבמקום לדבר אל הסלע, הוא מכה אותו. נו, בגלל הטעות הזו צריך לקבל עונש כל כך חמור? אחרי ארבעים שנה של מנהיגות יוצאת דופן, הקרבה, הצלחות כבירות ולצדן גם סבל, בגלל השטות הזו הפרס המובטח של הארץ חומק מידיו? מדובר במשהו שהוא ללא ספק עונש אכזרי, כמעט מרושע.
אבל אולי יש סיבה אחרת שבגללה, בשלב הכניסה לארץ, הוא נדרש למסור את המושכות למנהיג הבא אחריו.
משה הוא מנהיג הנודדים. ארבעים שנה, הם זזים. עם עבדים שהולך ומתחלף בדור חדש, אחר, שנולד חופשי. הכניסה לארץ היא שעת הכושר המתבקשת להתקדמות לדבר הגדול הבא, אבל היא לא תקרה בלי להבין ש"מה שהיה הוא לא מה שיהיה". אלה לא חילופי דורות רגילים. מדובר בהחלפת תפיסות יסוד. הדור הזה צריך עכשיו להיכנס לארץ ולהצמיח נורמות אחרות, חדשות, אפילו חדשניות. כמו שתפיסות דור העבדים מתחלף, הגיע הזמן להחליף גם את המנהיג ותפיסותיו. כי כמו העם, גם המנהיג שבוי בכבלי הרגליו הישנים. ואחרי הרבה שנות מנהיגות, מוצלחת ככל שתהיה, אומרת לנו פרשת חוקת – מספיק. צריך כאן ממשלת שינוי. אפילו למשה רבנו, יהיה מחליף. בהמשך, עוד יתגלה שמדובר במחליף שהוא אכן אחר, ולא להאמין - אפילו מוצלח.
ואולי זו החשיבה העומדת בבסיס המצווה המסתורית מכולן, מצוות פרה אדומה הנמצאת בפרשה, אותה מצווה שאפילו החכם באדם, שלמה המלך, אמר שטעמה נסתר ממנו. אולי זו בדיוק מטרתה – להוכיח לנו שתמיד יש לשאוף לגילוי הדבר הבא, שעדיין לא גילינו. קצת צניעות לא תזיק גם למי שהביא את כולנו אל הארץ המובטחת אחרי משחקי הישרדות של ארבעים שנה במדבר קשוח. אפילו הוא, לא יודע הכל.
ולבסוף, נזכיר למהדרין שמקום קברו של משה נעלם ונסתר, כמו שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד'). לא קבר להשתטח עליו, לא מקום לעלות אליו לרגל, לא מקום ליצור בו פולחן אישיות. גם זה שיעור בצניעות כפולה: שלא נתפתה להתרפק ולהיאחז במנהיגי ואירועי העבר, כאילו היו חזות הכל או תירוץ למשהו; ושלא יגבה לבבו של מנהיג לחשוב שהוא יותר מאדם. יידע כל מנהיג שזכרו נטוע בדברי חייו. לא בסמליו, לא במותו. במעשיו ובתוצאותיהם.
במקרה של משה רבנו, ממש לא צריך יותר מזה.
