התבוננו בציור המלווה את הפוסט היום.
לכאורה, מדובר בציור של משהו מאד יומיומי ומוחשי, חלק מהחיים של כולנו: זוג הורים משכיב את ילדיו לישון. האם מכסה את הילדים, האב מתבונן בהם, בידו עיתון מקופל. סיטואציה שלווה של משפחתיות בטוחה ויסודית.
התבוננות עמוקה יותר בציור תגלה שהכותרת הראשית של העיתון מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון.
באותה שנייה, כל הסיטואציה מקבלת ממד אחר, כי במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו - אנשים רבים לא בטוחים שהם וילדיהם יתעורר בבוקר. הסיטואציה השלווה הופכת באחת לשברירית, מתפוררת בקלות, כזו שנותנת מכה קשה בבטן ומעוררת אימה.
הציור הזה שייך לאחד מארבעה שצייר האמן האמריקאי נורמן רוקוול בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. קצת רקע: ב-1941, ערב הצטרפותה של ארה"ב למלחמה, נשיא ארה"ב, פ.ד. רוזוולד, נשא את הנאום הנשיאותי המסורתי על "מצב האומה". הוא כבר ידע שארה"ב תהיה חייבת להצטרף לבעלות הברית במלחמתן נגד הנאצים, וביקש באמצעות הנאום להכשיר לכך את הלבבות של רבים, שזכר נוראות מלחמת העולם הראשונה גרם להם לומר ש"המלחמה באירופה אינה המלחמה של אמריקה". הנאום המבריק ידוע בשם "נאום 4 החירויות", בו הגדיר רוזוולד 4 חירויות, זכויות היסוד שכל איש ואשה בעולם - ללא הבדלי דת, גזע, גיל, מגדר או מקום גיאוגרפי - זכאי להם: חופש הביטוי, חופש הפולחן, חירות ממחסור וחירות מפחד. שנתיים מאוחר יותר, רוקוול ביטא את החירויות האלה באמצעות ציוריו.
התבוננו כעת שוב בציור של "החירות מפחד": כמעט בהיחבא, רוחש כנחש מאיים על גבי כותרת שלכאורה אינה חלק מרכזי בציור, רוקוול קולע בדיוק במרכז הלב שלנו כשהוא משרטט בהינף מכחול דק את הפחד האנושי הבסיסי, הגדול ביותר, שלנו - הפחד מפגיעה קשה, עד כדי אנושה, בעת ובעונה אחת בהווה ובעתיד הכי אישי ורגשי שלנו: הביטחון שלנו ושל ילדינו; ונותן לנו לזכור שזו בדיוק הסיבה האחת, היחידה, שבעבור השגתה ראוי להילחם.
כל מי שמכיר את המיתולוגיה וההיסטוריה של העם היהודי, בצירוף האירועים בחודשיים האחרונים, יודע שאנחנו כנראה הקבוצה הכי מומחית ולצערנו גם מנוסה בפחד הזה.
אין לנו שום חירות ממנו.
פרשת "ויישלח" מאירה את החירות מפחד באור אחר.
יעקב עומד לפגוש את עשיו, והוא מפחד עד הנים האחרון שבגופו ובנפשו. אחרי שרימה אותו וברח ממנו שנים רבות לפני כן, ליעקב אין מושג מה עומד לקרות. הוא די בטוח שאחיו הגדול והחזק מתכנן להתנקם בו נקמה כואבת ואלימה, והוא לא מסתיר את האימה שהוא נתון בה. אלא שכאן מתברר שבניגוד לעבר, הפעם יעקב לא בורח. הוא לא עושה סיבוב פרסה. הוא מכיר במצב המסוכן שבפניו הוא ניצב. הוא מתכנן ומתכונן באופן פעיל ומפורט עד כמה שניתן, ובכך מלמד אותנו שהדרך להתמודד עם פחד היא באמצעות חשיבה ביקורתית ועשייה מיטבית.
אנחנו גם לומדים שכל תכנית היא בסיס לשינוי, כי כשהמציאות עצמה מגיעה, עשיו עושה את הדבר האחד, היחיד, שיעקב בכלל לא ציפה לו: עשיו רץ אל אחיו הקטן, נופל על צווארו בחיבוק – ושניהם פורצים בבכי.
יעקב מוכיח לנו שפורצי גבולות הם אנשים שמפחדים בדיוק כמו אחרים, אבל במקום לתת לפחד לנהל אותם, הם מנהלים אותו.
אמרו מעתה: החירות מפחד, היא החירות לנהל אותו למרות קיומו.
אולי לכך התכוון ג'ורג' ברנרד שאו כשאמר בציניות האופיינית לו ש"חירות פרושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם".
ואולי לכן המקרא מלמד אותנו שבצד השני של ההתמודדות עם הפחד, יכולים לחכות לנו חיבוק אוהב ובכי של געגוע.
שיהיו לכולנו בשורות טובות של שקט וביטחון.
