רגע לפני שבת: סבתא שלי ופרשת "תולדות"

פרשת "תולדות", לידתם וגדילתם של יעקב ועשיו. הזדמנות להתבונן בסיפורם בראי התקופה.

מהרגע הראשון אין להם ברירה, כי הם שניים שחולקים מקום אחד. השלם שהם יוצרים הוא מורכב, ומקומם בתוכו הפכפך. הם מתרוצצים יחד ברחם, ולמרות שכל אחד מהם שונה מהשני, למרות שכל אחד מהם מייצג תפיסת עולם המתבטאת באופי, דרכי חיים, ערכים והתנהגות שונים מאד, כבר מהרגע הראשון אומרת לנו התורה – אל תתבלבלו. הם אמנם שניים, אבל הם ילידי אותה בטן, אותה לידה, אותו זוג הורים. אמנם האחד פרץ החוצה ראשון, אבל השני הוא המשכו הישיר כשהוא אוחז בעקבו.

כך גם בהמשך. הקול- קולו של האחד. קול אינו משהו גשמי. הוא ביטוי של מחשבה, של תקשורת, של רוח האדם. והידיים? ידי השני. ידיים הם עשייה, יצירה. יעקב ועשיו אחוזים זה בזה על כל הרצף שביניהם. בכל אחד מהם יש משהו מהשני. יעקב לא מהסס לשקר ולרמות את אביו, משתמש בידיים כדי לזכות ברצונו. שנים לאחר מכן, בפרשת "וישלח", עשיו יראה את אחיו, ירוץ אליו, יחבק וינשק וייפול על צווארו בהתרגשות – ולא יתבייש לפרוץ בבכי מול כולם.

בלי המעשה, הרוח תחלוף ותיעלם. בלי הרוח, מעשי הידיים יהיו ריקים ונטולי משמעות.

יחד, הם המעגל השלם שנקרא אדם.

המעגל הזה נמצא בתוך כל אחת ואחד מאתנו. יתרה מזאת – סיפור הפרשה מציג בפנינו את השאלה האמיתית, היחידה החשובה באמת:

מה האיזון בין כל חלקי המכלול הזה שאנו בוחרים לבטא בכל רגע נתון.

את זה, קובעים על בסיס מצפן הערכים המובילים אותנו.

נדמה שעד היום הם מתרוצצים בנו, זה אוחז בעקבו של זה. ברצותנו, האחד גובר; ברצותנו, השני. מכלול הרצף הזה נמצא בכל אחד מאתנו, אבל הבחירה - נתונה.

בימים אלה, בהם הבחירה באיזון הנדרש קשה במיוחד, אני מוצאת את עצמי עוצרת מדי יום ונזכרת בשיעור שלימדה אותי סבתי (שהיתה רוויזיוניסטית, אבל זה לפוסט נפרד) –

"מגל וחרב. בניה, יצירה, תחבולה והגנה, אם צריך אפילו התקפה. כל זה נכון וחשוב, אבל תזכרי תמיד שבסוף, מה שחייב להוביל זה הערכים שלנו, שהם הפוכים משל אויבינו. אסור לנו להיות כמוהם. אם זה יקרה, הם ניצחו. אנחנו טובים יותר, וכאלה אנחנו חייבים להישאר."

משהו למחשבה.

שתהיה שבת של ביטחון ובשורות טובות.