"בחינוך, לעולם יהיו אנשים שהם שם כי הם לא יכלו להיות בהייטק. לכן חשוב שאנחנו נהיה בכיתות, כדי שיהיה לילדים מודל לחיקוי ולמה לשאוף," אמר השבוע איש הייטק אחד, חבר בקבוצה המתכננת תהליכי חינוך. הוא אמר זאת בהתייחס לתכנית החדשה של משרד החינוך ומשרד החדשנות, לפיה "יכשירו ילדים כבר מגיל הגן למקצועות ההייטק."
כך, בהבל פה מזלזל, נרמסה חשיבותם של המורים כולם, בוטל מעמדם, ולמעשה הועבר מסר שאת תכנון
והובלת החינוך יש להפקיד בידיהם של אנשי הייטק (זו לא אשמתו, אחרי הכל הוא הוזמן להיות חבר בקבוצה הזו)
כי אחרי הכל, מי לא רוצה להיות כמוהם?
אני. והנה חמש נקודות מדוע. יש כמובן עוד, אבל אתמקד כאן באלה:
1. גילי כנראה כמעט כפול מגילו, מה שמקנה לי יותר זמן לאסוף מודלים לחיקוי. היו לי – ועדיין יש לי - לא מעט כאלה בחיי. כולם אנשי רוח וחשיבה, עתירי הבנה תרבותית, פילוסופים-במידה, אנשי חזון. הם מגיעים מתחומי דעת ועשייה שונים ומגוונים.
2. בכל תחום, כולל בהייטק, יש אנשים רבים שממש, אבל ממש, לא הייתי רוצה שהם יהיו המודל לחיקוי של ילדי או של ילדים כלשהם. גם בחינוך יש כאלה. גם לא הייתי רוצה שהמטרה הנכספת, המודל המוביל וה"גביע הקדוש" של ילדיי, יהיה אקזיט.
3. כל אנשי ההייטק, ללא יוצא מהכלל, שאני מכירה – הם יתקוממו שאני קוראת להם כך, כי הם הרבה יותר מזה – איש מהם לא למד בגן הילדים "את מקצועות ההייטק". רובם אפילו לא למדו זאת בתיכון. מה שהם כן למדו, זה כיצד להפוך את הסקרנות הטבעית, החוקרת והיצירתית שלהם לכדי מחשבה ופעולה. הם גם למדו – וברוב המקרים, ממשיכים ללמוד - לא מעט תחומים שאין להם, כביכול, שום קשר ל"מקצועות ההייטק", כמו מוזיקה, אמנות, היסטוריה, ספרות.
4. איש עסקים אחד, העובד כבר כמה עשורים בהייטק, סיפר לי שהוא שם לב שהעובדים הטובים ביותר שלו נעלמים מדי פעם. מעקב קצר גילה שלפחות פעם ביום, הם עולים לגג ועוסקים בכל מה שאפשר ובתנאי שהוא שאינו קשור לעבודתם. פה ושם, יימצא מישהו מהם שיפתח ספר שירים או סיפורים ויקריא משהו לשאר, או יביא חליל מהבית, "שתהיה מוזיקה ברקע". לטענתו, אחד אפילו הביא פעם חצוצרה. מאז התגלית הזו, בכל ראיונות העבודה הוא מבקש מהמועמדים לספר לו על תחומי עניין ותחביבים נוספים שלהם. מבחינתו, זה גורם מכריע בקבלתם.
5. הנקודה החמישית והחשובה ביותר: חינוך הוא מקצוע רציני. "בעולם מתוקן, הטובים בינינו יהיו מורים. השאר ייאלצו להסתפק בפחות." אמירתו של אייקוקה משנות ה-80 עדיין תקפה. חינוך דורש הכשרה מקצועית מעמיקה ומשמעותית, ולא כל אחד – מוצלח במקצוע אחר ככל שיהיה – יכול לעסוק בו. לתשומת לב אותו "איש הייטק", זו תפיסה הפוכה לגמרי מהתפיסה הזחוחה והמתנשאת שלעיל.
הפיכתם של נציגי הייטק, ביוטק וכל "טק" אחר לשותפים מלאים בתהליכי תכנון חינוך, היא מיותרת, מקוממת ומזלזלת במקומו של החינוך בחברה כאחד. הוא נובע מהמסר, שמטרת החינוך היא הכשרה מקצועית, בבחינת "הבו לנו ידיים עובדות". זו ראייה צרה, מתנשאת ותעשייתית, הצועדת יד ביד עם חברה שמאדירה כסף, כבוד וכח. האם באמת "כולנו רוצים להיות" חלק מחברה שזו מטרת החינוך שלה?
פרופ' חיים הררי אמר שבעוד רוב העולם חושש ממכונות שיחשבו כמו אנשים, הרי שהוא חושש מאנשים החושבים כמו מכונות. אם שיתוף הפעולה בין משרד החינוך לבין משרד החדשנות, המדע, החלל והטכנולוגיה או כל משרד אחר, יראה ב"הכשרת ילדי ישראל למקצועות ההייטק" את מטרתו המרכזית, החשש של הררי יתגשם הרבה לפני שנלמד אותם מספיק אנגלית כדי לומר AI.
