"על שפת הנחל יושבת אני,
ומחכה, ומצפה, למי, למי, למי?"
אני מאלה שדילגו בין תנועות הנוער. התחלתי בנוער העובד והלומד (נו באמת), עברתי לצופים (קורס ההדרכה שלהם היה הכי שווה, אבל עברתי בעיקר בגלל העיניים הכחולות של א') ואחרי זה למחנות העולים (כולם עברו, אז גם אני). ובכל התנועות, ללא יוצא מהכלל, היינו משחקים בשטות הזו של ישיבה במעגל, ולחכות ולצפות למישהו שיבחר בנו להתרוצץ אתו. עידן התמימות.
לשבת, לחכות, לצפות.
ואז מה?
פרשת "וישב" נותנת לכך שתי תשובות שונות, שכבר כתבתי עליהן בעבר.
יוסף יושב בבור הכלא, ומצפה. הוא נזרק לשם על ידי פוטיפר, אחרי שהוטרד מינית על ידי אשתו. הוא נשכח.
תמר יושבת בבית הוריה, ומצפה. אחרי שיהודה התייחס אליה כאל חפץ, העביר אותה מאח אחד לבא אחריו כשלא הצליחה להרות, וכששניהם מתו הבטיח לה את האח השלישי. בינתיים, זרק אותה לבית הוריה, שתמתין. היא נשכחת.
שניהם, יוסף וגם תמר, מפחדים. שניהם מקווים למשהו טוב יותר. "אין תקווה שלא מעורב בה פחד, ואין פחד שאין בו תקווה," אמר הפילוסוף ברוך שפינוזה.
אבל זה השלב, בו מסתיים הדמיון ביניהם.
הציפייה של תמר צומחת לדרך ההופכת ישיבה פסיבית אל יוזמה עצמאית ופעילה, ובכלל זה נטילת אחריות על תוצאות המעשה. כשהיא מבינה שהאיש שהיא תלויה בו לא סופר אותה ולמעשה מעדיף לשכוח ממנה לגמרי, היא לא ממתינה לו יותר. תמר נוטלת את גורלה בידה, ובתהליך מהונדס לעילא, הכולל התחזות, רמאות, גניבה וצדק פואטי. היופי הפיוטי של הסיפור מתעצם כאשר היוזמה שלה מתחילה במקום ששמו "עיניים" – אין מצב שזה מקרי - ומגיעה עד כיכר העיר עצמה, לעין כל. שם, קבל עם ועדה, תמר שבה ומדגישה את אחריותם המשותפת, שלה ושל יהודה, על עתידם. "אתה לא באמת יכול לשכוח את קיומי," זועק המעשה שלה. "אני כאן. נוכחת. האובדנים שלך הם גם שלי, תקומה יכולה להיות רק בשותפות בינינו. אם שכחת זאת, הנה השארת לי ארבעה סימנים חשובים שלא תוכל להתכחש להם: חותם, פתיל, מטה, וזרע. אין הבטחה גדולה מזו." בנחישות, תבונה, אומץ והרבה תעוזה יוצאי דופן, היא משחררת את עצמה מהכלא החברתי שנכלאה בו. ליהודה לא נותר אלא להודות: צדקה ממני.
הציפייה של יוסף היא הדרך מישיבה פסיבית ל...ישיבה פסיבית, הממתינה ליוזמה ואחריות של מישהו אחר. לעומת תמר, יוסף שב ומוכיח שאין לו שום הבנה של נפש האדם, של הנורמות בהן הוא עצמו חי או של היכולת לפעול בתוכן. הוא מוכיח זאת הן ביחסיו עם אחיו, הן בהתנהלותו בבית פוטיפר וגם לאחר מכן. בשבוע הבא, נגלה שיוסף יושב וממתין עד ששר המשקים יואיל להיזכר בו. למזלו ולשמחת סיפורנו הלאומי זה ישתנה מאוחר יותר, אבל בינתיים יוסף הוא חיבור בין ישיבה פסיבית לבין העברת האחריות לאחרים.
יוסף בוחר להמתין להזדמנות.
תמר בוחרת ליצור את ההזדמנות.
אולי בגלל זה, תמר היא זו שזוכה להקים שושלת של מלכים.
לעיתים קרובות אני פוגשת כאלה הממתינים להזדמנות בה מישהו יעזור להם להגשים את חלומם. במקרים נדירים, זה מצליח להם.
לעיתים - לצערי פחות קרובות - אני פוגשת אנשים שמוכנים לעשות באופן פעיל את הנדרש כדי ליצור את ההזדמנויות להגשמת חלומם. הם משקיעים בזה דם, יזע ודמעות, אבל בחלק ארי מהמקרים, זה מצליח להם.
בתחילתו של חג שבכל יום מוסיף עוד אור, סיפורם של תמר ויוסף פותח את אפשרויות הבחירה השונות להעצמת האור בחיינו, על כל אי הוודאות והאחריות הכרוכים בכך.
שבת שלום וחג אורים שמח!
