קיתונות של מילים נשפכו נגד הרפורמה בבגרויות שמציע משרד החינוך. זעקות מרות נזעקו על כך שביצוע עבודות במקום בחינות בגרות חיצוניות בהיסטוריה ובתנ"ך יגרמו לפגיעה בידע, בתחושת השייכות ובזהות שיסבלו תלמידי ישראל; על כך שזה יגרום להורדת מדעי הרוח והמורים העוסקים בהם לדרג ג'; על כך שאי אפשר לסמוך על המנהלים והמורים שייקחו אחריות (!!) על כך שתתבצע למידה משמעותית בתחומים בהם תהיה עבודה במקום בחינה חיצונית – כולל אמירה אומללה על כך שבלי בחינה חיצונית אף אחד לא ילמד; ואפילו זעקות געוואלד על אובדן המדינה היהודית, לא פחות.
יש יסוד סביר להניח שזעקות השבר ודמעות התנין מסתירות בעיקר בעיה כלכלית ולא חשיבה מקצועית, אבל זה לא המקום להתעמק בכל ההיבטים הטובים יותר או פחות של הרפורמה המוצעת, בתומכיה או במתנגדיה. במקום זה, אסתפק בסיפור קצר אחד.
כשהייתי תלמידת תיכון בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, שנים לפני שמשרד החינוך המציא את עבודות הגמר, דרשו מאתנו בכיתה יא' לעשות את מה שקראו אצלנו "עבודה שנתית". זו היתה מטלת חובה, היא לא הוכרה לבגרות, היא היתה מטלה ייחודית לגימנסיה בלבד, והיא היתה בנוסף לכל שאר המטלות והבגרויות שבהן נבחנו. זו היתה החלטה שנבעה מגחמה של מנהל הגימנסיה, ובזה זה נגמר. מי שרוצה ללמוד פה, חייב לעשות עבודה שנתית. לא רוצים? חפשו בית ספר אחר. איש מההורים לא זעק שמעמיסים עלינו מטלות שבשום בית ספר אחר לא דורשים, איש לא טען ש"זה לא נחוץ כי זה לא ישפיע על כושר ההשתכרות שלהם", ואף אחד לא העלה על דעתו לומר שבגלל שזה לא חלק מתכנית הלימודים הסדורה ולא נבחנים בזה במבחן חיצוני, כנראה לא נעשה את זה באופן רציני. למעשה, היו לא מעט תלמידים שטענו שזו אחת הסיבות שהם רצו ללמוד דווקא בגימנסיה, כי זו תהיה עבורם הזדמנות לעסוק במשהו שבאמת מעניין אותם, ולא רק בתכנית לימודים שמישהו אחר בנה עבורם.
את העבודה השנתית נדרשנו לעשות כך: כל אחד מאתנו התבקש לבחור נושא בו יעסוק. היה חופש מוחלט לבחור נושא, ובלבד שנמצא מי שיסכים להיות החונך שלנו – רצוי שזה יהיה מורה מהגימנסיה, אבל אפשר גם מחוצה לה, בכפוף לאישור הגימנסיה. לאחר אישור הנושא והחונך, יצאנו לדרך. הדרישה היתה לעסוק בנושא שבחרנו באופן מולטידיסציפלינרי, על בסיס מקורות מידע מגוונים ושונים, ולכלול בה שאלה שעליה אנו מתבקשים להציע את התובנות והרעיונות שלנו.
באותה תקופה, היתה סדרת תכניות בטלוויזיה – בערוץ האחד והיחיד שהיה אז – שעסקה בתולדות הזמר העברי: "שרתי לך ארצי". פעם בשבוע, דן אלמגור ואליהו הכהן היו מציגים שירים שונים שאהבנו לשיר, ולצדם את ההיסטוריה של השיר, של כותביו ושל התקופה בה נכתב. כחובבת נלהבת של שירה בציבור, עקבתי אחרי הסדרה בעניין רב. כשהגיע הזמן לבחור נושא לעבודה השנתית, זינקתי על ההזדמנות לעסוק במשהו שאני מתלהבת ממנו, מתוך בחירה שלי: בחרתי לבחון את הקשר בין התפתחות הזמר העברי לבין תפיסת הקהילה במדינת ישראל, לפני ותוך כדי הקמתה. זה לא היה חלק משום קוריקולום, פיז"ה או מקצוע-נדרש. זה פשוט עניין אותי. המורה למוזיקה – היתה לנו כזו – הסכימה בשמחה להיות החונכת שלי. יצאתי לדרך.
במשך שלושה חודשים, חקרתי. בליווי והנחייה של החונכת שלי, הגעתי למקורות שונים. שוחחתי עם כותבים, מלחינים ומוזיקאים. למדתי על התאמה בין מילים למנגינה, על קצב, קשר בין כלי נגינה לבין תפקידם ועל שירה. המורה להיסטוריה סייעה לי בבחינת הרקע ההיסטורי והגיאופוליטי של התקופה, באירופה ובצפון אפריקה, ובעיקר בהקשר של התפתחות היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. המורה לספרות הפנתה אותי להקשרים רחבים של הגדרת משמעות באמצעות נארטיב בפזמון לעומת בשירה ובסיפורת. בחנתי מגמות של התחדשות ויצירה של מסורות וסמלים, ובכלל זה השפה העברית וכמה מהחגים. נפגשתי עם אנשים שעסקו בתקשורת ובהפצה - המילה שיווק עוד לא היתה נפוצה כל כך. ביקשתי להבין כיצד השירים ביטאו עידוד והטייה של תפיסות חברתיות, חוסן קהילתי, נורמות רצויות, ערכים – וגם כיצד הם היו חלק מהתמודדות עם דילמות ואי הסכמות. בהנחייתה של המורה למוזיקה וחונכים נוספים שפניתי אליהם, למדתי הקשרים רחבים ושונים של הנושא אותו בחרתי לבחון.
את כל זה עשיתי בשנה שבה נבחנתי בארבע בחינות בגרות חיצוניות. אני לא זוכרת מה היו הנושאים המרכזיים שנבחנתי עליהם, אבל עד היום, כמעט חצי מאה אחרי כן, אני יודעת לספר ולהסביר את מה שלמדתי בעבודה השנתית שלי. חשוב מכך: העבודה שעשיתי שלחה אותי למסע שיותר משהוא לימד אותי על הנושא, לימד אותי על עצמי: כיצד אני לומדת, מה היכולות שאני נסמכת עליהם, מה אני עוד צריכה לפתח ומי יכול לסייע לי בכך. אלה תובנות ששירתו אותי היטב לאורך כל חיי.
לנוכח שלל המתנגדים בימים אלה לערכן של עבודות גמר, המתייצבים לשמור על נפשם הרכה, להשגיח על כישורי הלמידה ולהגן על זהותם של ילדי ישראל מפני חורשי רעתם, לא יכולתי שלא להיזכר בעבודה השנתית שלי. איזה מזל היה לי כאשר, כמו שכתוב בשיר, איש מהם לא השגיח עלי - כי אז היה מצבי, אחר.
