פרשת "כי תבוא" נפתחת בתיאור מדוקדק של מה שעלינו לעשות וכיצד מצווה עלינו לחיות ברגע שהגענו לארץ המובטחת.
ראשית, אנחנו צריכים להודות על הפרי הראשון. לא הכי יפה, לא הכי מתוק, לא הכי גדול. הראשון. זה שפילס דרך וצמח מתוך כל ההשקעה שלנו, מתוך כל הקשיים שלנו, מתוך ההתאקלמות והעבודה. זה הפרי שמסמל את ההבטחה לעתיד. סיפורי התורה אוהבים להשתמש בסמלי עתיד בהקשרים שונים, והביכורים הם אחד היפים שבהם. מרתק לחשוב שהדבר הראשון שאנחנו נדרשים לעשות בארץ המובטחת, הוא לעבוד עבודת כפיים ולומר תודה על תוצאותיה הכי גשמיים. איזה קונספט מעניין.
את הפרי הראשון מביאים אל הכהן אשר יהיה באותו זמן. אין שום הגדרה לגבי מי הכהן הנדרש, מה תכונותיו, מה הייחוס המשפחתי המדויק שלו. למעשה, לא חשוב מי הוא יהיה – כי הכהן המנהיג הוא לא הסלב כאן. המעשים, ההשקעה ותוצאותיה הם אלה שאנו מעלים על נס. המנהיג לא יכול להאפיל על העשייה עצמה. היא זו שחייבת להיות במרכז, נראית לעין כל. גם זה קונספט מעניין.
ואז, מופיע הפסוק שהוא אחד הפסוקים החשובים ביותר בכל התורה כולה:
וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (פרשת "כי תבוא", דברים כו, יב).
הפסוק הזה, מגדיר את ערכי השלטון על פיהם העם ומנהיגיו חייבים לחיות: הערכים החשובים ביותר, במלוא חריפותם, הם בהקשר של המיעוט וזכויותיו. כל אלה שאנחנו חייבים לדאוג להם ולרווחתם לצד פרי עמלנו. התורה מתעקשת לציין אותם באופן מפורש ומפורט: לוי, גר, יתום ואלמנה. הם המיעוטים השבריריים, הנזקקים ביותר. אלה שאין להם נחלה או עובדים שיעבדו אותה, אלה שאינם שייכים ללאום של הרוב אבל חיים בקרבו, אלה שגורלם הרע להם ואין מישהו קרוב שידאג להם.
וכדי להדגיש את זכויות המיעוטים האלה עוד יותר, כתוב שהגר, היתום והאלמנה יאכלו דווקא בשער. זה לא מקרי: השער הוא המקום שמבטיח שאף אחד לא יוכל לומר שהם לא קיימים. לא ניתן יהיה להיכנס אל עצמנו או לצאת למרחב, מבלי לראות שהם שם ולדאוג להם. אם לא מצאנו גר ויתום ואלמנה שאוכלים בשערינו, זה לא בגלל שהם לא קיימים. זה בגלל שהתעלמנו מהם.
את זה, פרשת "כי תבוא" אוסרת.
זו הדמוקרטיה במיטבה, עוד לפני שבני האדם המציאו את המושג עצמו.
אמרו מעתה: מדינה יהודית, משמעה מדינה דמוקרטית.
כל התורה כולה היא "ואהבת לרעך כמוך"לצד פסוק יב בפרק כו בספר דברים.
העגלה של מי שמזלזל או מוותר על אחד הנכסים האלה, היא עגלה ריקה.
רק אז, היהדות שלנו שלמה.
ואת השאר – צאו ולמדו.
