הרעיון הזה, של מנהיגות משותפת, התחיל כבר במקרא. האינטראקציה בין יוסף לבין פרעה בפרשת "מקץ" מוכיחה, שצריך לפחות שניים.
אנחנו נוהגים לדבר בעיקר על יוסף, אחרי הכל הוא חלק מהמשפחה, אבל אני רוצה להתחיל דווקא מפרעה.
קודם כל אזכיר שזה לא אותו הפרעה מסיפור יציאת מצרים. זה סב-סב-סב וכ"ו של ההוא, הרשע שלא רצה לתת לנו ללכת. פרעה הנוכחי, של יוסף, הוא הוכחה לכך שגנים מוצלחים לא בהכרח עברו בתורשה כבר בימי התנ"ך.
הפרעה הרלוונטי שבפרשה שלנו הוא המנהיג החזק ביותר בעולם הקדום. הוא האיש שמיום לידתו אומרים לו שהוא עצמו אל השמש. פרעה-בכבודו-ובעצמו לא חושב שצריך להנהיג לבד. הוא מכיר בצורך בעבודה משותפת כדי להתמודד עם אתגרים גדולים. ההכרה הזו קריטית לסיפור כולו.
נעבור ליוסף.
בפרשות הקודמות יוסף היה בעיקר ילד כאפות שחצן, מעצבן, סחורה-עוברת-לסוחר בפסיביות מעוררת רחמים. אחרי שנתיים שהוא ממתין בכלא, סופר דקה לדקה, יום אחרי יום, פרשת "מקץ" מפתיעה וחושפת את מלוא הדרת צבעי כותנתו. כעת מגיעה ההזדמנות שבה מתגלה גדולתו האמתית של יוסף, והיא ממש לא רק היכולת שלו לפתור חלומות, כי יוסף ניחן ביכולת אסטרטגית אקטיבית, שעד לפרשה הזו לא ידענו שקיימת בו. במהלך אמיץ, יוסף לא רק מסביר לפרעה את משמעות החלום שלו, אלא מציע לו פתרון בלתי שגרתי ונועז. תוך כדי, במניפולטיביות מבריקה של הנדסת מחשבות, יוסף זורע במוחו של פרעה את המחשבה ש"אתה צריך לצדך מישהו חכם שיידע לעשות את זה. לגמרי במקרה, אני כאן...".
יוסף מתכנן ארבע עשרה שנים קדימה.
כשיוסף לוקח את הסיכון ומציע לפרעה לקחת "איש נבון וחכם" ולהפקיד בידיו את התכנית שיוסף-עצמו מציע, פרעה לא מתרגז על חוצפת הגבר הצעיר העומד לפניו. פרעה מוכיח שהוא אכן נבון וחכם דווקא בכך שהוא ממנה לצדו חכמים ונבונים נוספים, בלי לפחד מהם. הוא לא מאוים מיכולותיהם של אחרים, לא מפחד שייקחו לו תהילה, לא חושש לחלוק. זה הביטחון העצמי בהתגלמותו, הפועל ממקום רחב ומצמיח של הכרה בערך של האחר, מבלי שזה יפגע בערך שלו-עצמו. זה מקום בו נדרשים שילוב של ענווה ואופטימיות פעילה. הסמכות והאחריות שפרעה מעניק ליוסף הן הגבוהות ביותר האפשריות, והוא עושה זאת קבל עם ועדה ומודיע שמי שיעז לצאת נגד יוסף, יהיה לו עסק עם האיש החזק בעולם.
לא צריך להמתין לעידן המודרני כדי להבין את מלוא עוצמתה של תובנה, שלמעשה התבטאה כבר בתורה:
בעבודה משותפת נכונה, אחד ועוד אחד יכולים להיות הרבה יותר משניים.
במלים מודרניות, אנחנו אומרים זאת כך: מערכת היא תמיד יותר מסך חלקיה.
וכשכל אחד מהחלקים מגיב באומץ עצמי וכבוד גם לאחר, אפשר להציל את כל העולם מרעב.
