ממש היום, חג המולד. כמי שגדלה בארה"ב, יש לי כמה וכמה זיכרונות מהחג הזה.
חג המולד וחנוכה היו תמיד מאד סמוכים. בגן הציבורי אליו הלכתי, לצד שירי החנוכה, הכרנו גם את כל שירי חג המולד. נהניתי לשמוע את קבוצות הזמרים עוברות בין הבתים ושרות את שירי החג, ובעצמי אהבתי לשיר על הפעמונים המצלצלים, לשמוח כשרודולף האייל הצליח, ולחפש כוכב בהיר בשמים בעודי מזמזמת את "לילה שקט". בעיקר אהבתי את "המתופף הקטן". לא היה בכך משהו מיוחד. אחרי הכל, אם שני יהודים כמו אירווינג ברלין ודני קיי יכלו לכתוב ולשיר את "חג מולד לבן", גם אני יכולתי.
בכל חג מולד, נהגתי לבקר את חברתי הטובה ביותר, קים. מאז נפגשנו בגן הילדים בגיל שנתיים, לא נפרדנו. יצרנו לעצמנו עולם שלם של בובות, טרולים, משחקים ותחפושות. למרות גילנו הצעיר, הכרנו בחוש זו את נפשה של זו, זיהינו את החולשות, הצרכים והכוחות האחת של השנייה. אהבנו את אותם הבנים, ובתמימות של בנות ארבע ואחר כך חמש ושש, החלטנו שפשוט נחלוק בהם. בליל כל הקדושים היינו מתחפשות ויוצאות יחד לאסוף ממתקים והפתעות, תחילה בשכונה שלה ולאחר מכן בשכונה שלי. בכל פעם שמישהי מאתנו זעקה במלוא גרונה הזעיר מול אמה "אני בורחת מהבית!", שתי האימהות פצחו בטקס שרק שנים מאוחר יותר הבנתי: האם של המורדת-התורנית היתה אורזת עבורה מזוודה, ומביאה אותה אל השנייה עד למחרת. היינו בנות בית זו אצל זו, ובעיקר היא אצלי, כי אמה היתה מה שקרוי היום "אם יחידנית". לא ידעתי אז מה המשמעות, ידעתי רק שלקים אין אבא ושלפעמים היא ישנה אצלי כי אמא שלה יוצאת לחפש לה אבא חדש.
חנוכה וחג המולד היו שיא ההתרגשות. החלפנו מתנות – אני הנחתי עבורה מתנה מתחת לעץ חג המולד שעמד בביתה, והיא שמה בידי מתנה בנר הראשון של חנוכה. קים אהבה להתבונן בנרות, ואמי נהגה להכין עבורה חנוכייה משלה. קים למדה כמה שירי חנוכה בעברית רצוצה שגרמה לי להתגלגל מצחוק, ואני שרתי אתה את שירי חג המולד. הוקסמתי מהגרב האדומה הגדולה שהיתה תלויה על אדן האח המדומה בביתה, ואמה תלתה גרב אחת גם עבורי. "אולי סנטה יביא גם לך מתנה, אפילו שאת יהודייה," נהגה לומר, "אל תדאגי, הוא הרי מביא מתנות לכל הילדים שהיו טובים השנה," והוא תמיד אכן הביא, סימן לכך שהייתי ילדה טובה. כל אחת שמחה בחגה ובחג של חברתה, ולמרות זאת כל אחת ידעה בדיוק איזו מסורת שייכת לה. לא התבלבלנו לרגע.
כשהיינו בנות שש, הגעתי אליה כמו תמיד עם מתנה לעץ.
קים פתחה לי את הדלת, ואמרה: "יש לי אבא חדש." לפני שהספקתי לענות, היא נטלה את המתנה, אמרה בקול רפה "תודה" וסגרה בחזרה.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא נעלמה. שוב ושוב נדנדתי לאמי שתתקשר ותזמין אותה אלינו, אבל תמיד היו תירוצים. "הם עברו לבית חדש, זה רחוק מדי", "קים עסוקה מדי בשיעורי בית", או סתם "היא לא יכולה להיפגש היום". "אז תקבעי אתה לעוד כמה שבועות!" ניסיתי להתעקש, אבל התשובה היתה תמיד "אי אפשר".
שבועות חלפו ולא שמעתי ממנה דבר. לא הבנתי לאן נעלמה ומה קרה, הייתי בטוחה שמסתירים ממני משהו נורא.
ואז, מצאתי את פנקס הטלפונים של אמי. לפני שמישהו יבחין במעשיי, הזדרזתי לחפש את המספר של קים וחייגתי אליה בעצמי. הייתי בטוחה ששומעים את דפיקות הלב וההתרגשות שלי בכל השכונה.
קול של גבר ענה לי. הצגתי את עצמי וביקשתי לדבר אתה.
"קים לא תדבר ולא תשחק אתך יותר," הוא אמר בקול חד. "יש לה חברים חדשים, נוצרים טובים כמוה. אל תתקשרי אלינו!" אמר, וניתק.
זאת היתה הפעם הראשונה בה הבנתי למה מתכוונים כשאומרים לב שבור.
עברו מאז למעלה מחמישה עשורים. יש כנראה זיכרונות שהזמן אינו מעמעם. אני עדיין אוהבת את חג המולד. זוכרת את השירים, נהנית מהקישוטים, מהאווירה החגיגית.
ועדיין, בכל פעם שאני רואה גרב אדומה גדולה, במיוחד כזו שתלויה ליד אח, אני מחייכת ומקווה שאולי, בכל זאת, השנה סנטה יביא גם לי מתנה. אחרי הכל, גם השנה הייתי ילדה טובה.
