כל דיכפין הוזמן להתקבל לעבודה במערכת החינוך, מהגיל הרך ועד התיכון, בלי שיבדקו את עברו, בריאותו הגופנית והנפשית או הכשרתו המקצועית. לא צריך קורות חיים, תואר או המלצות. לא הורשעת בפלילים ולא מתקיימת נגדך חקירה על עבירות מין? מקומך אתנו, בחינוך. העיקר שתבוא, כי צריך מישהו שישמור על הילדים בקפסולות. אין כאן לא כבוד כלפי המקצוע ולא צניעות בפני עוצמת הנדרש כדי להצליח בו. כך מתחיל המסע הקצרצר להתעללות בגנים, לעילגות בתיכונים, לבורות ולאלימות בחברה. כך נראית מדינה שאבד לה הקשר בין חינוך לבין תרבות וערכים.
חינוך הוא המקצוע היחיד שלכל אחד יש מה לומר עליו מתוך בטחון שהוא יודע מה צריך לעשות. החינוך "זוכה" באינספור עצות של מומחים מטעם עצמם, ובצמתי קבלת ההחלטות החינוכיות ניתן למצוא אנשים דורשי-טוב שהם מומחים בסטטיסטיקה, או בניהול, או בכלכלה, או הצליחו בתעשייה, במדע, בצבא או בכולם יחד. אבל איש מהם לא למד חינוך ולא לימד ולו שנה בכיתה במערכת החינוך. הם גם בדרך כלל לא רוצים, אבל הם יודעים לומר לאחרים כיצד יש לעסוק בחינוך.
שנה בכיתה. לא שעה, כי שעה זה משהו שכל מי שהחינוך קרוב לו אפילו במעט, עשה ועושה. פה הרצאה, שם הדרכה כלשהי, או אפילו הובלה של חוג בתחום שהוא מאד אוהב וטוב בו. זה לא הופך אותו למומחה או אפילו מבין במקצוע החינוך. צריך לפחות שנה שלמה בכיתה במערכת החינוך הפורמלית, לא פחות. כי ללמד שנה בכיתה, זה לעבוד עם קבוצת ילדים שחייבים להיות שם, שבוע אחרי שבוע. ילדים שמגיעים ממקומות שונים, מרקע שונה. כל אחד מהם מביא אתו משא מהבית והשכונה. לכל אחד מהם ידע קודם, תחומי עניין שונים, יכולות מגוונות, מצבי רוח משתנים לפי שעה או עונות השנה. וכל זה, עוד לפני שהכרנו את מה שמערכת החינוך הגדירה ש"צריך ללמד", לפני שתכננו כיצד תתפתח הלמידה, כמה זמן יוקדש לכל נושא, באילו עזרים נשתמש, איך נשלב טכנולוגיה, כיצד נעריך מה למדו, כיצד זה רלוונטי לחייהם. כיצד רותמים אותם כקבוצה, כיחידים. מה עושים כששיעור מתבטל או כשמתרחש אירוע המחייב התייחסות בכיתה – וכאלה יש למכביר במדינת ישראל. מה עושים כשילדה מגיעה עם פנס בעין, כשילד מגיע רעב, כשכמה מתכתשים במריבה, כשמגלים ניצוץ של סקרנות וחשיבה ייחודית, כשמגיע הורה הדורש משהו ש"מגיע לנו". איך מתמודדים עם כל זה כשגם אנחנו, כאנשי חינוך, מביאים אתנו את המשאות שלנו, מהבית ומסביבת העבודה. התשובות לכל אלה לא נמצאות באמתחתו של הסטארטאפיסט המצליח, המנהל המצטיין או הסטודנטית שמשלימה הכנסה. גם לא במבחנים הבינלאומיים, בסטטיסטיקות כלכליות ואפילו לא בשיח על מספר היחידות במתמטיקה. הן נמצאות בתובנה שחינוך הוא מקצוע מורכב, הדורש מקצוענות ברורה בכל הגילאים ובתחומים מגוונים, כמו פדגוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, טכנולוגיה, ניהול ועוד. וכן - מורה לכימיה חייב לדעת כימיה, מורה לתנ"ך חייב לדעת תנ"ך, גננת חייבת ללמוד את מאפייני העבודה עם הגיל הרך. זו משמעות המקצוענות החינוכית. זה נשמע טריוויאלי, אבל במערכת החינוך שכחו את זה מזמן. תשאלו את המומחה לערבית שנדרש ללמד מדעים, את עקרת הבית שביקשו ממנה ללמד אנגלית, את הגננת שבעצמה לא סיימה שתים עשרה שנות לימוד. בקרוב יגלו זאת אלפי המובטלים, הסטודנטים, הפנסיונרים וכל מי שיצטרף לקריאה וייזרק לכיתות לאחר תהליך קצרצר המתיימר לקרוא לעצמו הכשרה. הם ימצאו את עצמם עומדים מול כל האתגרים האלה ללא שום יכולת מקצועית להתמודד עמם, עוד לפני אתגרי הקורונה – ואף אחד מאתנו לא יוכל להתלונן על התוצאה.
לעסוק בחינוך דורש ידע, מחויבות מקצועית וצניעות ראויה. תקציב החינוך הוא הגבוה במדינה, הגיע הזמן שסדרי העדיפויות של המשרד יהיו בהתאם. אם תכנית ההכשרה המהירה שמקדם משרד החינוך לא תצעד עם תכנית מקבילה, ארוכת טווח, של מיצוב ופיתוח מקצועי משמעותיים ואיכותיים של כוח ההוראה בישראל, לא נקבל אפילו "פלסטר זריז", כפי שהגדירו זאת במשרד החינוך עצמו. נקבל כישלון מזעזע ידוע מראש, שהמחיר שכולנו נוסיף לשלם עליו רק ילך ויחריף.
פורסם היום, 28.8.20, בגלובס -
