בבוקר ראש השנה, עדיין מנומנמים מהגפילטע, הצלי ושאר מיני תבשילים ותופינים שטרפנו ערב קודם בסעודת החג אצל סבתי, הורי נהגו ללבוש ולהלביש גם אותנו בבגדי חג, וללכת לבית הכנסת. יש להודות שהם הטריחו את עצמם לשם שלוש פעמים בשנה בלבד, וכלם בחגי תשרי: בראש השנה – כדי לשמוע קול שופר, ביום הכיפורים – כדי לשמוע כל נדרי, ובשמחת תורה – כדי לשמוע את שירי ההקפות. כאנשים שאמונתם המרכזית היתה האמונה בחילוניות גמורה, הסיבות היו חברתיות לחלוטין, אבל המנהגים הקטנים האלה יצרו עבורנו טקסים, שהבדילו בין ימי החגים בחודש תשרי לבין ימים וחגים אחרים. בית הכנסת שלנו מילא את תפקידו לפי המשמעות הפשוטה של שמו: בית של התכנסות. לצד אולם התפילה – בו נדרשנו לשבת בשקט לצד ההורים, כשסבלנותם וסבלנותנו הולכת ופוקעת – הוצע לנו הילדים לשחק בחצר או להתכנס באולם נפרד שבו היו מעסיקים אותנו בפעילויות וסיפורים לחג. אחד הסיפורים שאהבתי במיוחד זכור לי עד היום – ונזכרתי בו בנסיבות מיוחדות ומשמחות:
בעיירה יהודית אחת היה נער שקט, גמלוני ואיטי-משהו, שנהג לשבת בבית הכנסת בדממה ולהאזין לתפילות. מעולם לא פצה פה, לא השמיע קול ולא השתתף מלבד להאזין בכובד ראש לקולות המרחפים סביבו, עד שנדמה היה שהוא מסוגל להתבונן בהם, בקולות. בראש השנה נהג לשבת קרוב לתוקע, יהודי בא בימים, ולהמתין במבט מלא ציפייה לקולות השופר. וכשאלה נשמעו, היו עיניו נוצצות, והוא היה מניח ידו על ליבו ומרים מבט מחייך כלפי השמים, כאילו קול לבו הוא העולה למרום ונושא עמו את כל תפילותיו, כדי שאלה ייענו.
שנה אחת, בבוקר ראש השנה, התוקע הזקן לא הצליח במשימתו. ככל שניסה לתקוע בשופר, בקעו ממנו רק קולות נשיפה חלולים. בטרם הספיק קהל המתפללים להגיב, נשא הנער השקט את ראשו אל השמים, הצמיד יד אחת אל ליבו, את ידו השנייה עיגל אל פיו כשופר ולראשונה בחייו השמיע קול תרועה רמה, שנישא מליבו דרך שפתיו אל רחבי העיירה כולה. המתפללים נדהמו מכך שהנער האילם מצא קול, והחלו לזעוק על הנער המתחזה בחוצפתו לשופר. אלא שאז פנה אליהם רב הקהילה בנזיפה מהסה, ואמר שבזכות קול לבו של הנער, נפתחו שערי השמים לתפילות הקהילה כולה. ליושב במרומים לא חשוב אם הקול בוקע מקרן איל או משפתי אנוש, אמר הרב, כל עוד הקול נולד מתוך לב מלא טוב וכוונה טהורה. הרב פנה והודה לנער, הושיב אותו לצדו ומאז בכל שנה, לצד תקיעת השופר, היה הנער משמיע בקולו תרועה רמה והרב היה מברך ואומר – זה עתה הובטח לנו, ששערי שמים פתוחים לבקשות ליבנו.
נזכרתי בסיפור הזה, על הקשר בין קול הלב לבין ברכות, בזכות שמחה גדולה שזכינו לה ממש בשעות האחרונות, של דמדומי המעבר בין שנה לשנה; שעות שבהן אנחנו מבקשים להשאיר מאחור את השנה החולפת על כל נשיפותיה החלולות, הקשות והמאתגרות, ולעבור בדלת אל שנה חדשה מלאה באורן של הברכות החדשות שהלבבות מבקשים. זה גם הרעיון בבסיסו של טקס משפחתי קטן, שאנו נוהגים לקיים כבר שנים. בכל פעם שמישהו מאתנו יוצא מהבית מסיבה מיוחדת, או חוזר מאירוע מיוחד – דודי נוהג להכין שלט ברכה על דלת הכניסה. היום, לכבוד השנה החדשה הממשמשת ובאה, זכינו לתלות שלט ובו ברכה משמחת ומרגשת במיוחד. שלושה וחצי חודשים לאחר שאושפז במצב קריטי, מתוכם ששה שבועות בחוסר הכרה מוחלט ושבמהלכם "זכה" ללב מכני חדש, גיסי הגיע אלינו בפעם הראשונה לביקור היום – פוסע על רגליו, וליבו המחובר לתיק הנישא על גבו שולח לשפתיו חיוך גדול, גדול. קשה לי לדמיין סמל מעורר תקווה גדולה יותר מהביקור הזה לכך שהשנה החדשה אכן תתחיל כשעת רצון טוב לבריאות וברכות לכולנו.
שתהא שנת תשפ"א טובה, בריאה ושמחה יותר מתש"ף. נדמה לי שכולנו נסכים לכך.
