רגע לפני שבת ושמחת תורה: לב העניין

מסיימים, ומיד מתחילים מחדש, כי בכל סיבוב במעגל תתווסף נקודת מבט. כי בכל פעם שנקרא, נגלה משהו שלא שמנו לב אליו בפעם הקודמת בסיפור, או אולי בפסוק או במילה – ואפילו באותיות, כמו במקרה שלפנינו. כי בכל פעם שחוזרים, זו לא אותה חזרה. זה הביטוי הכי מזוקק של הקלישאה "סוף הוא תמיד התחלה של משהו חדש". וכך, בכל שנה, אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בתורה – "וזאת הברכה" – המסתיימת במילה "ישראל". ספר דברים, האחרון בחומשי התורה ושהוא כולו זיכרון הדברים של משה, לא עוצר ומסתיים עם הפרידה ממשה אלא ממשיך ומציין שהמנהיגות עברה ליהושע בן נון ומסיים עם בני ישראל;

ואפילו כאן לא עוצרים, אלא מתחילים מיד מחדש בספר בראשית, המתחיל במילה "בראשית" והמכריח אותנו להתחיל מיד שוב בבריאה, להוסיף ולהדגיש שהסיפור אינו על מנהיג כלשהו, דגול ככל שיהיה, ושהסתלקותו של אותו מנהיג אינו סוף העולם. הוא אפילו לא סוף הספר, אלא - ובכן, הוא התחלה חדשה. וכך, בכל פעם שאנחנו מסיימים ומתחילים ברצף אחד, אות הסיום של התורה כולה –"ל" – יוצר רצף עם האות הראשונה של התורה כולה – "ב" – כדי להזכיר לנו שמה שחשוב אינו אדם חיצוני . מה שנמצא במוקד הפרפרטום-מובילה הזה, הוא הלב שלנו. ומכיוון שבכל סיבוב שנעשה נברא סיפור קצת אחר, העולם לא צריך להיות עגול. הוא אפילו לא צריך להיות אליפטי. הוא צריך להיות ספירלי.

יש משהו מנחם בספירלה המחזורית הזו, שבכל פעם מחדש עוברים דרך "לב" כדי לעשות סיבוב נוסף. כמו מרוץ שליחים שנמשך בלי הרף, לא באמת מתחיל ולא באמת נגמר כי למעשה הוא לעולם לא עוצר. תנועה תמידית, ההופכת את עצם החשיבה והעשייה האנושית לחלק מתנועתו הבלתי פוסקת של היקום. כמה תבונה אנושית בסיסית היתה לנו לו רק הבנו את לב-ליבו של המסר הזה: לסיים, להיפרד ומיד להתחיל מחדש.

רק ככה, אפשר להמשיך ולברוא עולמות.

חג שמח!