טוב, אז השנה לא מזמינים אושפיזין לסוכה. אבל נניח, רק נניח, שהייתם יכולים להזמין שבעה אושפיזין. ונניח, רק נניח, שאנחנו מדברים על הרעיון של "סוכת שלום" שבה מתכנסים כדי לשאול, להקשיב ולדון, מתוך כבוד הדדי גם אם לא מסכימים? במי הייתם בוחרים? את מי הייתם רוצים להכניס בצל סוכתכם, מי האנשים שאיתם הייתם רוצים לשוחח, ליצור מגוון של מעגלי למידה, שיח וחשיבה על ערכים חברתיים ותרבותיים שונים?
ניסיתי עם עצמי את התרגיל הזה, והצבתי לעצמי כמה כללים (וכמו שאמרו משהו דומה קודם, לפניי: אלה הכללים שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניכם, תבחרו לכם אחרים):
1. לא לבחור בני משפחה או חברים. זה קל וטריוויאלי מדי.
2. לא לבחור דמויות היסטוריות, גם זה קל ולעיתים מתחמק ורחוק מדי. אלה חייבים להיות אנשים שעדיין חיים עמנו, ששיח ועשייה אתם עדיין יכולים להיות משותפים, פרקטיים ורלוונטיים להמשך חיינו.
3. הם חייבים להיות דמויות מוכרות. כאלה שכשמזכירים את שמם, יודעים מי הם, לטוב ולרע.
4. מותר לצאת למעגלים חיצוניים, כאילו אין סגר, כאילו השמים באמת פתוחים ואפילו גבולות-תוצרת-האדם, אין. יחד עם זאת, לפחות מחצית הרשימה חייבת להיות אזרחי ישראל החיים בה, מתוך אותו ניסיון של פרקטיות רלוונטית.
לשמחתי השמות הראשונים שעלו בדעתי יצרו רשימה לא של אושפיזין, אלא של אושפיזות. ומתוך הסכמה מלאה עם הפסוק הטוען שיש להתייחס באופן שווה ומלא כבוד לכל בני האדם באשר הם, מי שנמצאת ברשימה שלי היא אשה שמעניינת אותי, בלי קשר לדתה, מוצאה העדתי, מספר הנעליים שלה או צבע עיניה. אקדים ואומר שיש הרבה יותר נשים וגברים כאחד שיכולתי לכלול ברשימה, ואין לי ספק שיש שמות שאתם תחשבו עליהם שגם אני הייתי מאמצת בשמחה ולכן כל אמירה של "לא זאת, אלא זאת או זה" תתקבל בשמחה מתוך עצם ההזמנה לחשיבה. בינתיים, אלה השמות הראשונים שעלו בדעתי:
שתי חברות כנסת: ח"כ יפעת שאשא-ביטון וח"כ ע'דיר כמאל מריח. הלוגיקה הסבלנית אך בלתי מתפשרת, נועם ותרבות הדיבור שאינו מוריד מחדות החשיבה והדיון – כל אלה הם מקור להערכה, המעוררת תקווה שיכולה להיות גם פוליטיקה אחרת. דווקא בגלל שאני לא תמיד מסכימה אתן, הן מייצגות את סוג הפוליטיקה האנושית שאני רוצה בסוכתי. לידן אשים כסאות גם ללוסי אהריש ולד"ר שקמה שוורצמן ברסלר, שתי נשים נאות-דורשות ונאות-מקיימות, שאינן חוששות להיות מובילות גם כנגד מוסכמות שונות והמזכירות שתקשורת, מדע, חשיבה וביטוי אמיץ של רגשות הם מהישגיה הגדולים של האנושות. כל האנושות.
הכסא החמישי ימתין לשירה איסקוב. כוחות הנפש שהיא מוצאת כדי להיחלץ ממעמקי האימה והכאב, מציבה מולנו מראה חשופה הזועקת את חוליי האלימות שבחברה שלנו, לא רק כלפי נשים, אלימות ככלל. המסר שלה, הנשמע היטב מתוך רסיסי גופה, הוא אחד הערכים החשובים שחייב ללוות אותנו בכל סוכה שהיא: בחברה בריאה, שום אדם לא יחווה אלימות לשמה מבלי לשלם על כך את מלוא המחיר. אפס סובלנות לאלימות. כל דבר אחר, הוא בלתי נסלח.
את הכסא השישי, אציע למרגרט אטווד. מתוך טעות בלתי ברורה היא טרם זכתה בפרס נובל לספרות, אבל רוחב היריעה והמצוינות של האינטלקט שלה, ובכלל זה יכולתה לחדד ולדייק במילים את טבע האדם, הם מסוג היכולות שראוי לשאת אליהן עיניים.
הכסא השביעי והאחרון ברשימה זו, יהיה עבור נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. לו סוכות היה מתקיים לפני חודש, הייתי מזמינה את רות ביידר גינצבורג, אבל אמרנו רק אנשים חיים וחוץ מזה, השופטת חיות מעניינת בפני עצמה. היא משפיעה על אחת המערכות הקריטיות ביותר שלנו והנמצאת ביחסי גומלין עם כל היבטי חיינו. אנו נדרשים צדק בצדק לרדוף, אבל ניתן להשיגו רק אם נשלב בו את כל הערכים האחרים שבסוכה.
כאמור, יש עוד נשים וגברים כאחד שיכולתי לכלול ברשימה. אני שוקלת לבנות רשימה של שמות שונים עבור כל אחד מימי החג, בעיקר מתוך סקרנות – האם, בשונה מאברהם, אצליח למצוא רשימה של כמעט חמישים שמות של אורחים שהייתי רוצה לדבר אתם. אם יש משהו שיכול לעורר תקווה בימים אלה, זו העובדה שכשאני מתבוננת ברשימת השמות שאני עוד רוצה להוסיף, אצליח לעשות זאת ואולי אפילו אזדקק לחג או שניים נוספים.
חג שמח ובריא לכולם!
