יעקב עומד לפגוש את עשיו, והוא מפחד עד הנים האחרון שבגופו ובנפשו. אחרי שרימה אותו וברח ממנו שנים רבות לפני כן, ליעקב אין מושג מה עומד לקרות. הוא די בטוח שאחיו הגדול והחזק יתנקם בו נקמה כואבת ואלימה, והוא לא מסתיר את האימה שהוא נתון בה. אלא שכאן מוכחת גדולתו: יעקב מפחד - אבל לא מנסה לעשות סיבוב פרסה, לצפות שאלוהים יציל אותו או להטיל אחריות על אחרים. הוא כבר לא בורח יותר. יעקב מכיר באי הודאות המסוכנת שבפניה הוא ניצב, ולצד תפילה הוא מתכנן ומתכונן באופן פעיל עד כמה שניתן, ומלמד אותנו שהדרך להתמודד עם פחד היא באמצעות חשיבה ביקורתית, עשייה מיטבית – והכרה בכך שאתה לא יכול לשלוט בכל, לא יכול לדרוש שהכל תמיד יהיה תלוי בך ובעמדותיך, ושכל תכנית היא בסיס לשינוי. מה שמוכח כנכון במיוחד כשהמציאות עצמה מגיעה, ועשיו עושה את הדבר האחד שיעקב לא התכונן לקראתו ולא צפה בכלל: עשיו רץ אל אחיו הקטן, נופל על צווארו בחיבוק, ופורץ בבכי.
מהם הפחדים הכי גדולים שלנו, אלה שמעוררים בנו אימה לעיתים עד כדי שיתוק?
כשאני שואלת סטודנטים שלי כיצד היו מתארים את החירות מפחד, התשובות די דומות - וכולן בגדר הפנטזיה: הרוב מתארים משהו שיסמל את הפסקת השימוש בכלי נשק בעולם, כמו אקדח, או כל כלי נשק אחר, כשהוא שבור; יש כאלה שמתארים זאת באמצעות ציור בסגנון ילדותי-תמים, ובו שדה ירוק, פרחים, ציפורים וקשת בענן. מישהו פעם הגדיל ואמר שהחירות מפחד היא לעמוד מול קברו של מלאך המוות בעצמו. בכל המקרים האלה, התשובה מובילה להיעדר הפחד. החירות מפחד היא כנראה החירות הקמאית ביותר שאנו זקוקים לה, אבל היא אינה היעדרו. החירות מפחד היא ההבנה שהפחד קיים, והחירות להתמודד אתו.
כשהצייר נורמן רוקוול צייר את החירות מפחד, הוא צייר משהו מאד מוחשי, מציאותי ויום יומי בהחיינו: הורים משכיבים את ילדיהם לישון. האם מכסה את הילדים בשמיכה בעוד האב מתבונן בהם כשהוא מחזיק ביד אחת במשקפיו ובידו השנייה בעיתון מקופל, שכותרתו מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון, כלומר - במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו, מתרחשת האימה הגדולה ביותר: אנשים לא בטוחים שילדיהם יתעורר בבוקר. אין פחד גדול מזה, וזהו פחד שלעולם יהיה קיים, גם אם ישררו שלום עולמי ובריאות נצחית.
למרות זאת, אנחנו ממשיכים להביא לעולם ילדים.
חד ככל שיהיה, מדובר בציור שהוא סמל. במאזן האנושי הכללי, אנחנו פועלים מתוך המוכנות להתנצח ראש בראש עם פחדים ואי ודאות. זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללה אנחנו אמנם נכנסים לצרות, פוגעים באחרים, זורעים הרס ובאופן כללי מזיקים, אבל זו גם אחת הסיבות המרכזיות שמובילה אותנו להגיע להישגים רבים, לשפר את בריאותנו, להתמודד עם אתגרים שנדמה שהם חסרי תקנה, לשבור שיאים ובאופן כללי לעצב חיים טובים יותר. פריצות הדרך האלה תלויות באנשים המוכנים להסתכן, למרות הפחד. אנחנו קוראים להם יזמים, אמיצים או גאונים, ואנחנו גם קוראים להם חסרי אחריות, חסרי מעצורים ומסוכנים. אבל בין אם הם מצליחים ובין אם לא, המוכנות להתמודד עם אי ודאות ולעשות משהו שתוצאותיו אינן ידועות בפירוט מראש, כרוכה תמיד בפחד.
למרות שנדמה לנו שפורצי גבולות הם חסרי מורא, יעקב בבגרותו מוכיח לנו שמדובר באנשים שמפחדים בדיוק כמו כולם, אבל במקום לתת לפחד לנהל אותם, הם מנהלים את הפחד שלהם וקוראים עליו תיגר. זה היה נכון בימי המקרא, ונכון שבעתיים גם כיום, באיזונים הנדרשים בין התשובות להתמודדות עם הקורונה, עם צרכי הכלכלה, מצוקות הרווחה, בעיות השילטון - הכל. החירות מפחד, היא החירות לנהל אותו למרות קיומו.
אולי לכך התכוון ג'ורג' ברנרד שאו כשאמר בציניות האופיינית לו ש"חירות פרושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם".
ואולי לכן המקרא מלמד אותנו שבצד השני של ההתמודדות עם הפחד, יכולים לחכות לנו חיבוק אוהב ובכי של געגוע.
