עשרים ושבע עצמות,
שלשים וחמשה שרירים,
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתוב את “מיין קמפף”
או את “פו הדב”.
("כף היד" מתוך: “רגע”,
מבחר שירי ויסלבה שימבורסקה,
תרגום: דוד וינפלד, הוצאת כרמל)
שבת זכור. השבת שלפני חג הפורים. בשבת זו, מוציאים שני ספרי תורה: בראשון קוראים את פרשת השבוע – השנה זוהי פרשת "ויקרא" – ובשני, קוראים את פרשת זכור מספר דברים, בה אנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו העמלק, ולמחות את זכרו מעל פני האדמה.
פרשנויות רבות ניתנו לציווי הכפול הזה, שנדמה שיש בו דבר והיפוכו: מצד אחד לזכור, מצד שני למחות את מה שמזכיר.
למעשה, יש כאן שני צדדים של אותה סוגיה. אם מסכימים ש"עמלק" הוא הייצוג של הרוע המוחלט, המזוקק, כזה שנובע מעצם קיומו של הרוע, אזי חייבים לעשות שני דברים: לזכור שבין אם נרצה בכך ובין אם לאו, הרוע הזה קיים; ולכן, חייבים לחסל כל התחלה של ביטויו, למחות אותו בכל פעם שרק נדמה שהוא מתחיל להרים את ראשו.
למה הדבר דומה? לנסיך הקטן שמנכש באדיקות את שיחי הבאובב הקטנים הנובטים בכוכבו. אדמת הכוכב הזעיר מלאה וגדושה זרעים בלתי גלויים של עצי באובב.
זרעים, מטבע היותר זרעים, תפקידם לנבוט.
נבט גדל לשיח קטן. אם אין מפריע, השיח הקטן גדל לעץ גדול.
עצי הבאובב גדולים מאד. עד כדי כך, שהם עלולים לפורר את הכוכב הזעיר.
מכאן, שהזנחה או התעלמות מצמיחת עצי הבאובב מסכנת את עצם הקיום של הכוכב הקטן.
ברגע שהנסיך הקטן מזהה שנבט שיח באובב – הוא מנכש אותו. הוא זוכר היטב את הסכנה, ומקפיד למחות אותה מכוכבו מתוך ההבנה הפשוטה ש"עצי הבאובב מתחילים את דרכם כשהם קטנים". (הנסיך הקטן, אנטואן דה-סט אכזיפרי; תרגום: אריה לרנר, הוצאת עם עובד).
האתגר האמיתי הוא כפול:
צריך להיות מסוגלים להבחין בין שיחי הבאובב לבין שיחי הורד;
וצריך שלא להתפתות להיבטל מהמלאכה, בין אם מתוך עצלות, שכחה או חשש.
זה קשה, אבל זו הסיבה שלאלכוהוליסט אסורה אפילו כוסית אחת.
מי שמתעצל, עלול למצוא את עצמו במצב שבו חצי האי קרים צומח לאוקראינה.
ומי שלא זוכר, עלול להפוך מפליט ששערי העולם נסגרו בפניו, לבאובב שסוגר שערים בפני אחרים.
