ממש לפני הסגר האחרון, כשעוד אפשר היה להתכנס בבתים של חברים, התכנסנו קבוצה לערב נחמד. השיחה קלחה כשלפתע אחד הנוכחים טען שמישהו, המוכר לכולנו, קיבל תפקיד בכיר במשרד ציבורי רק מתוקף היותו בן דודו של המנכ"ל הממונה. הוא לא ידע שאני מכירה את שניהם, ויודעת היטב שאין ביניהם שום קשר משפחתי. נוצר בינינו ויכוח. התעקשתי לשלוח אותו לבדוק היטב את המידע שבידיו.
הבוקר, קיבלתי ממנו ווטסאפ עם מילה אחת: צדקת.
לשמחתי, הוא הסכים לשלוח ווטסאפ-תיקון-טעות לכל אחד מהאנשים שהיה נוכח באותו ערב.
האירוע הזה החזיר אותי לדברים שכבר עסקתי בהם בהקשר של פרשת "תצווה". בפרשה, מתוארים בגדי הכהן הגדול באופן מדוקדק ומפורט. מכנסיים, כתונת, מצנפת, מעיל. ולא סתם מעיל, אלא מרהיב ומפואר, שעליו אפוד עם אבני חושן. אבנים יקרות, יפות, נוצצות מאורים ותומים. הבגדים האלה מבטיחים שכבר מרחוק, עוד בטרם מבחינים בפנים, יודעים במי מדובר. איש לא יוכל לטעון שטעה, אין בכלל שאלה: זה הכהן הגדול. תנו לו את הכבוד המגיע לו.
אבל הכבוד הזה הוא דו-כיווני: לא רק המתבוננים יודעים מרחוק במי מדובר. גם הכהן הגדול עצמו צריך לזכור מי הוא. כשהוא עוטה את הבגדים האלה, הוא בתפקיד. נושאים אליו עיניים. הוא סמל ומבצע כאחד. מוטלת עליו אחריות. המעמד מחייב.
המדרש טוען שלא רק לאדם, גם למעיל יש תפקיד: שמעילו של הכהן הגדול הוא שומר השער של כפרת העוון של לשון הרע. עוצמת המילים שאנו אומרים זה לזה גדולה עד כדי כך, שאנחנו צריכים שומר סף שיוודא שאנחנו לא משתמשים בהן מתוך זילות.
הרבה פירושים ניתנו למושג "לשון הרע", בעיקר מכיוון שהמושגים "רע" ו"טוב" נתונים לפרשנות סובייקטיבית. הבגדים הבולטים כל כך של הכוהן הגדול מזכירים לנו, כבר מרחוק, לחשוב היטב לפני שאנחנו מדברים. לפני שאנו מתיימרים ללבוש בגדי שרד, נשף, עבודה או אהבה, אנחנו לובשים את האחריות של המסרים שמגיעים אתם. כלפי עצמנו וכלפי הסביבה. לעיתים, הקו בין היתרונות של היותנו מספרי סיפורים לבין נזקי הרכילות שעלולה לפגוע, עלול להיות דק עד כאב. בימים סוערים אלה, הקו הזה מטושטש עוד יותר.
בהקשר זה, מספרים על סוקרטס את הסיפור הבא, שראוי לשוב אליו שוב ושוב:
בוקר אחד, אחד מתלמידיו של סוקרטס הגיע אליו בריצה, נושף ומתנשף, ובקול נרעש אמר לו: מורי, אני חייב לספר לך מה שמעתי זה-עתה שאומרים על חברך!
עצר אותו סוקרטס ואמר לו: לפני שאתה מספר לי את מה שאתה מרגיש שאתה חייב לספר, אנא אמור לי – האם העברת את סיפורך דרך שלוש המסננות?
למה כוונתך, שאל התלמיד.
המסננת הראשונה היא מסננת הטוב, המשיך סוקרטס. האם מה שאתה רוצה לספר לי שאומרים על חברי, הוא דבר טוב?
לא ולא! השיב התלמיד. למעשה, זהו דבר איום ונורא!
המסננת השנייה היא מסננת האמת, השיב לו סוקרטס. האם אתה בטוח שהדבר הנורא ששמעת שאומרים על חברי, הוא דבר אמת?
התלמיד חשב רגע, וענה: לא, אני לא בטוח במאה אחוז.
המסננת השלישית היא מסננת ההכרח, הוסיף סוקרטס בנחת. האם הכרחי שאדע על חברי את הדבר הנורא שלא בטוח שהוא אמת?
התלמיד השפיל ראשו, ומלמל: לא. זה לא הכרחי.
אם כך, פסק סוקרטס, שתוק!
