כל מי שחושש או חוששת משינוי, שלא רוצה שיזיזו את הגבינה שלו או שלה, שנאחז בקרנות המזבח של אזור הנוחות, שמוצא אלף ואחד תירוצים להסביר מדוע הוא או היא לא באמת תקועים במקום כשהם בעצם בקושי זזים מילימטר, שיקרא את פרשת השבוע שלנו, "ויצא".
כמו רוב פרשות חומש בראשית, ליבת הפרשה היא סיפור של שינוי והתפתחות. אחרי שרימה את אביו ואחיו בעצתה של אמו, יעקב בורח אל הדודים בחו"ל. השינוי הוא מכורח מציאות לוחצת, לא מבחירה מתוכננת מראש.
אבל למרות שהשינוי הזה נכפה עליו, הוא אינו תופס את יעקב כעלה הנידף באופן פסיבי ברוח. להיפך. בכל מקום שאליו יעקב מגיע, הוא יוזם ויוצר שינוי באופן פעיל. הוא מציב אנדרטאות, מזיז סלעים, מתאהב, מנשק, בוכה, מתווכח, מקים משפחה ענפה, עוסק בהשבחה גנטית של צאן, ושוב קם ויוצא. חייו מלאים התפתחויות ושינויים, אותם הוא נוטל לידיו, מעצב ומנווט דרכם בהצלחה. הם מבוטאים בעשייה, ברגשות, יצרים, תשוקה, רמאות, גניבה, פריון ובחשיבה לוגית. כל התשתיות של המערכת האנושית כולה. יעקב מגיע אליהן כי הוא משנה את מקומו – ויוצא אל העולם.
היכולת הזו לחבק את השינוי ככוח מניע, כבעירה פנימית הנותנת מענה לסקרנות ולצרכים, היא גם אחת היכולות שמובילה אותנו להישגים, להתפתחות, לקפיצה לגובה, לנפילה, לכאב ולהצלחה כאחד.
זה דורש אומץ.
למרות שאמרו לנו שיעקב הוא איש תם ויושב אוהלים, בפרשת "ויצא" הוא מתגלה כאיש אמיץ שאינו נרתע מיציאה מאזור הנוחות שלו ושינוי סדרי חייו. זה האיש, שבחומש הבא הים ינוס וההרים ירקדו בפני צאצאיו. ללמדנו, שכשאנחנו מגלים את האומץ הנדרש כדי לצאת, אנחנו מתחילים בהזזת סלעים – ומסיימים בהגעה לארץ מובטחת.
ללמדנו גם, שזה ממש לא חייב לקחת מאות שנים. מספיקה פרשה אחת מפרשות חייו של אדם אחד.
