זה האיש שהמנהיג החזק ביותר בעולם העתיק, נכנע לו.
האיש שעם שלם הלך אחריו במדבר לא פחות מארבעים שנה.
ההיסטוריה האנושית כולה השתנתה כתוצאה מתורתו.
היה לו קו פתוח וישיר לאלוהים, עד כדי כך שהם כנראה היו ה- BFF הראשונים ever.
השבוע, האיש הזה בעצמו מספר לנו, שהוא התחנן.
וכאילו לא די בכך, הוא מספר כיצד תחנוניו נדחו על הסף.
הוא מספר על כך באופן לאקוני, כמו בזיכרון דברים, בלי רגשנות יתר או תלונה. מיד לאחר מכן הוא מספר שהוא הצטווה לעלות על פסגת הר ולשאת עיניו אל ארץ ישראל.
לכאורה, דבר והיפוכו: כשאתה ניצב במקום הכי גבוה, אתה משפיל מבט, לא נושא אותו. אלא שכאן רוצה הכתוב לומר לנו – אל ארץ מובטחת תמיד נושאים עיניים. זה לא עניין של מיקום פיזי או גיאוגרפי. זה עניין של מיקום רוחני.
וזה שייך לערך מרכזי שלעיתים קרובות מדי אנחנו שוכחים אותו – כשאנחנו מתרברבים בהישגיות באופן מנצנץ, או כשאנחנו חסרי סבלנות כלפי ההשקעה שמתחייבת מהרצון לשנות באמת:
ערך הצניעות.
לא סגפנות, צניעות. אלה לא מילים נרדפות.
ש"י עגנון כתב על כך את סיפורו "מעשה בעז". אני ממליצה לרוץ ולקרוא אותו – מדובר בסיפור קצר ויפהפה שניתן למצוא בקלות במרשתת. השורה התחתונה החשובה לענייננו כאן היא שכדי להגשים חזון, אין דרך קצרה: נדרשת עבודה קשה, לעיתים קרובות לא פופולרית, לא מנצנצת - ונדרשים זמן וסבלנות. זו דרך ארוכה. לאורכה תמיד יהיו מהמורות והצלחות, ובעיקר הסחות דעת ופרשנויות זרות שאם לא ניזהר מהם, הם יסיטו אותנו ממנה.
הפרשה ממשיכה ומצווה למלא את המצוות בלי לגרוע – ובלי להוסיף. גם כאן, לכאורה דבר והיפוכו: את הציווי שלא לגרוע עוד אפשר להבין, אבל מה אכפת לתורה אם מישהו רוצה להיות יותר צדיק מכולם ולהעמיס על עצמו מצוות נוספות?
על כך סיפר המגיד רבי יעקב מדובנא, בן המאה ה-19, את המשל הבא:
יהודי אחד השאיל מחברו כף. כשהשיב אותה למחרת, השיב אותה עם כפית קטנה. כשתמה השכן מדוע, ענה לו - כשהכף שלך היתה אצלי, נולדה לה כפית. כמה ימים לאחר מכן, השאיל ממנו קערת כסף. גם אותה השיב עם קערית כסף קטנה, עם אותו הסיפור. בפעם השלישית, השאיל היהודי מחברו מנורת זהב גדולה, יפה ויקרה. לאחר כמה ימים, כשהמנורה לא הושבה, בא אליו השכן ושאל היכן המנורה שלו. ענה לו בצער, המנורה נפטרה. זעק השכן, וכיצד יכולה מנורה למות?? ענה היהודי: כשם שכף וקערה יכולים ללדת, כך מנורה יכולה למות.
הוסיף המגיד למשל: מי שמוסיף על עצמו מצוות שלא נדרש לעשות, סופו גם לגרוע ממה שכן.
וגם זה, עניין של צניעות.
