בסרט הקלאסי "הסכם ג'נטלמני", גיבור המשנה היהודי מתייחס לתגובתו כלפי אנטישמיות במשפט שאני אמנם לא יכולה לצטט במדויק, אבל משמעותו העקרונית נחרתה בזיכרוני: "אנחנו מורידים ראש, לא מגיבים ולומדים לחיות עם זה, וזה בסדר. עד שזה מגיע לילדים שלנו. שם, במקום בו הילדים נפגעים, זו המכה הכואבת באמת בבטן הרכה."
בסוף השבוע הראשון שלי בכיתה א', חזרתי הביתה בוכייה.
גרנו אז בלוס אנג'לס. אבי היה סטודנט, אמי עבדה בקונסוליה הישראלית, אחותי היתה תינוקת. משפחה צעירה וקטנה, תפרנית-למהדרין. להורי לא היה כסף לשלם עבור חינוך פרטי כלשהו. בית הספר הציבורי נחשב למוסד חינוכי הגון ומוצלח, ובכיתה א' צעדתי אל שעריו שמחה ונרגשת (טוב, צעדה מטאפורית. בלוס אנג'לס אף אחד לא באמת צועד לבית הספר. יש הסעה).
בירור קצר לסיבת הבכי הוציא ממני את הפרטים הבאים:
- המורה לא מתייחסת אלי יפה. היא מדברת אלי בטונים צורמים או מתעלמת ממני לגמרי.
- בסוף השבוע הראשון, כל הציורים של כל ילדי הכיתה נתלו בטקס חגיגי על קירות הכיתה, מלבד הציורים שלי.
- אני הילדה היהודייה היחידה בכיתה. המורה אמרה שהיהודים רצחו את ישו.
הורי, שניהם צברים גאים וקצינים בצה"ל, חזרו איתי באותו רגע אל ביה"ס. לאחר חילופי דברים קשים, בסופו של דבר המנהל התנצל, המורה ננזפה ואז נעלמה – אני לא יודעת אם היא הושעתה, פוטרה או עברה ללמד בבית ספר אחר. אני רק יודעת שהייתי הבטן הרכה של הורי והדמעות שלי היכו בה. אני גם יודעת שהם לא העלו בדעתם "להוריד ראש ולא להגיב", אבל גם לא העלו בדעתם להכליל ולומר שכל האמריקאים אנטישמיים. יש לי יסוד סביר להניח ששתי התגובות האלה, האקטיבית מול גילוי הגזענות עצמו מחד והביטחון העצמי שלא ליצור מכך הכללה גורפת על אוכלוסייה שלמה מאידך, הם תוצאה של החינוך שהם קיבלו בישראל של שנות הארבעים והחמישים.
זו לא היתה הפעם היחידה, ואפילו לא הקשה ביותר, בה נתקלתי בגזענות, אבל היא היתה הפעם היחידה שבה זו היתה גזענות כחלק ממוסד רשמי כלשהו. העובדה שהיום, עשרות שנים מאוחר יותר, אני עדיין זוכרת את המכלול המטלטל של החוויה המסוימת הזו, יכולה ללמד משהו על המקום בו גזענות וחינוך נפגשים והמשמעויות שצריכות להיות לפגישה זו.
כי המקום בו גזענות וחינוך צריכים להיפגש הוא אחד בלבד - המקום שבו החינוך יוצר כלפי הגזענות הוקעה מוחלטת, חריפה ובלתי ניתנת לפרשנות או לתירוצים כלשהם. שר החינוך של המדינה שלי, מדינת היהודים, המדינה שהיתה צריכה להיות הראשונה והמובילה נגד מעשי גזענות בריוניים כלשהם, מדינה שהיתה צריכה להיות חכמה מספיק כדי ליצור חיבור בין חמלה לבין אסרטיביות מבלי ליצור הכללות, במדינה הזו שר החינוך של ילדי ישראל כרת ברית עם אנשים שחרתו על דגלם שנאה ורדיפה של ערבים, כל הערבים, רק מתוקף היותם ערבים.
החיבור הזה, בין שר האחראי על החינוך לבין ארגון גזעני במהותו, הוא המקום בו הילדים נפגעים. הדמעות של כל ילדה שחווה שנאה כלפיה רק משום מוצאה, זהות וכואבות באותה מידה. הן הבטן הרכה של כל הורה.
סיפור אינדיאני עתיק מספר שבכל אחד מאתנו יש מאבק מתמיד בין שני זאבים, אחד טוב ואחד רע. הזאב המנצח הוא זה שאנו מאכילים אותו. בשנים האחרונות, מאכילים כאן את השנאה והרדיפה. הזכות להיות חלק נועדה ליהודים בלבד, וגם זה רק אם הם מהימין. לשמאלנים, ליברלים, אשכנזים (חוץ מביבי) וערבים, הזכות להיות חלק הולכת ונעלמת, רק מתוקף היותנו כאלה. בשבוע שבו אבן היסוד בדמוקרטיה אינו שוויון של כולם בפני החוק אלא חסינות ובריחה מפני החוק; שבוע שבו חלק הארי מעשרת הדברות נמחק בגסות; שבוע שבו שר החינוך עדיין ממשיך לכהן באין מפריע - שבוע כזה מציב אותנו בפני פרשת דרכים חדה מאי פעם בעבר. במדינת ישראל של היום, חייבים בחירה ברורה: איזה משני הזאבים שבתוכנו בכוונתנו להמשיך ולהאכיל.
הערת השועל: כשמישהו כל הזמן שומע צעקות עידוד הטוענות שהוא מלך ישראל, אי אפשר להאשים אותו כשהוא מתנהג כאילו באמת היה מלך. זו אבן יסוד בשלטון מלוכני.
