בעיצומה של קורונה, בחירות, טקסטים כואבים או סרקסטיים או רעים שמסתובבים ברחבי הרשת ועוד כהנה וכהנה אירועי ענק, הנה הגיע משהו אינטימי ופרטי, אותו יום שמאז שנולדתי, מגיע פעם בשנה בדיוק נמרץ של שעון: יום הולדת. ולא סתם, אלא מספר עגול כמו מטבע ישן שלרגע הבריקו אותו עד שהוא מושך תשומת לב בנצנוצו. ששים. מהיום, יש אנשים שלפי ההנחיות הנוכחיות של משרד הבריאות, עדיף שלא אפגוש. זה העשור שבמהלכו אקבל כרטיס אזרחית ותיקה. אם אנחנו מקפידים לברך עד 120, הנה הגעתי אל המחצית. היום אני שמה בצד את כל הדברים הגדולים, ומתרכזת בהנאה הצרופה של התבוננות בסימני הדרך האישיים של המחצית הראשונה. נכון שהשילוב בין כל מה שמתרחש במדינה ובעולם
לבין היום המסוים הזה מזכיר לי את הפתיח של "בין שתי ערים", אבל היום אתרכז רק בחלק של ה – Best of times. טוב, נו, תמיד אהבתי את דיקנס.
הבוקר נפתח בטלפון המסורתי מדודה רינה, עליה כתבתי כאן באחד מימי ההולדת הקודמים שלי ("כל אחד צריך דודה רינה"). היא כבר צריכה להיות כמעט בת תשעים אבל אני מפחדת לשאול בדיוק בת כמה היא, העיקר שתמשיך לצלצל פעם בשנה, הטלפון הזה קבוע יותר מהשמש. כבר יש לה סלולרי והיא כבר יודעת להשתמש בווטסאפ ואפילו ביקשה לראות תמונות של הנכדים שלי, שבעוד זמן קצר יצטרפו לחגיגות משפחתיות חמות ומחבקות. ברכות וחגיגות הורעפו מכל עבר, מזכירות את הדבר המרכזי שאני לעולם לא שוכחת והוא שבורכתי בהרבה מאד אנשים טובים בדרך שבזכותם פרטיטורת חיי עשירה במגוון צבעים, צלילים והרמוניות.
והמחצית השנייה? גם היום, כמו בכל יום הולדת, השאלה חזרה על עצמה בדרך זו או אחרת: "אז מה את מאחלת לעצמך?" וכמו בכל יום הולדת, אני מבקשת את הדברים שבדרך כלל אומרים – שכולנו נהיה תמיד בריאים, וביחד, ומאושרים, ושיהיה רק טוב ושמחות – ועליהם, אני מוסיפה עוד ברכה: להמשיך לעמוד על כתפי אלה שאני חושבת שהם ענקים ולהרגיש שבזכות החיבור בין הגבעה שהם יצרו לבין הקדחת שבתוכי אני זוכה לראות טיפ-טיפה יותר רחוק ולפלס בה שבילים חדשים, לעתים בדרך מתבקשת, לפעמים בצורה משונה, תמיד באופן מלהיב, גם כשזה מצליח וגם כשלא. ותמיד, עם אנשים שאפשר לרוץ, ליפול, לקום מחדש ושוב לרוץ אתם. היטיב לבטא זאת המלחין ג'סטין הורוביץ כשסיפר על הדרך שבה נכתב השיר "השוטים שחולמים" מהסרט לה-לה-לנד: "זה מה שקורה כששני אנשים עושים ביחד מוזיקה. הדברים לא מסונכרנים באופן מושלם." בשורה התחתונה, צריך אולי ששים שנה כדי להבין שאם ככה נראית המחצית הראשונה, כל מה שנותר הוא שהמחצית השנייה תהיה בדיוק אותו הדבר. אז כן. להמשיך לחלום. לשאול, למרוד, לעשות קצת בלגן. להיות בסנכרון ובלעדיו, לאפשר קצת שיגעון. כל זה.
ואם אני כבר בקצת שיגעון, אז שיהיו גם בריאות ושלום עולמי.
הערת השועל: והנה השיר עצמו, שאומר את כל מה שכתוב למעלה בפואטיקה הנדרשת:
Here's to the ones who dream
Foolish, as they may seem
Here's to the hearts that ache
Here's to the mess we make...
A bit of madness is key
to give us the color to see
Who knows where it will lead us?
And that's why they need us
So bring on the rebels
The ripples from pebbles
The painters, and poets, and plays
And here's to the fools who dream
Crazy, as they may seem
Here's to the hearts that break
Here's to the mess we make
I trace it all back...
Smiling through it
I'd do it again
