אתחיל מגילוי נאות: אני לא אוהבת לכתוב ברכות.
אני תמיד מנסה להתחמק מהצורך לכתוב ברכה - ליום הולדת, לחתונה או לכל חגיגה אחרת - ניסיון שבמקרים רבים כבר זיכה אותי בנזיפות. "מה זאת אומרת, את לא יכולה לכתוב ברכה?" אני שומעת שוב ושוב במצבים בהם מבקשים ממני להיות הנציגה-הכותבת של כולם. "אבל את אוהבת לכתוב, ואת כותבת בכזו קלות!" אומרים לי בקול נוזף-משהו.
נו. נכון שאני אוהבת לכתוב, לעיתים עד הטרחת הסובבים. הטור הזה, הנכתב כבר עשרים שנה, הוא הוכחה לכך.
אבל לא, אני בהחלט לא כותבת בקלות. אני כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מתחרטת, מתקנת. זה אף פעם לא תהליך קל, ובמקרה של ברכה אמיתית, כזו שצריכה להעביר מסר של הכרות ויופי וזיכרון ובעיקר רגש - במקרה הזה, התהליך עוד יותר קשה, בדיוק מאותה הסיבה.
כדי שברכה תהיה ראויה, ולא משהו שנטלנו ממדפי הטריוויה של הולמרק, היא צריכה להיות מותאמת אישית. ממוקדת אדם-מטרה-וסיטואציה. יהיו מקרים בהם היא תהיה רבת פירוט ושופעת תיאורים. במקרים אחרים, היא תהיה מינימליסטית עד כדי סימן בודד שרק המבורך והמברך חולקים את הבנת משמעותו. כך או אחרת, הענקת הברכה והציפייה לה כאחד, יוצרת התרגשות הנבראת מתוך קשרים ייחודיים, פרטיים, בין המעניק והמצפה כאחד.
הפרשה האחרונה של ספר בראשית, "ויחי", עוסקת בברכות מותאמות אישית. במעבר מסיפור משפחתי לסיפורו של עם, מזכירה הפרשה את חשיבותה של ההתייחסות האישית לכל אחד ואחד. על ערש דווי, יעקב נפרד מבניו ומוכיח שהוא מכיר כל אחד מהם על כל הטוב והרע שבו, בלי להתעלם, לייפות או לעשות להם הנחות. מילותיו לבניו הן תשורת החיבור האינטימי שהוא נותן להם.
הברכות האישיות האלה ניתנות מאב לבניו. אותם בנים, שקינאו בקשר בין האב לבין אחיהם הצעיר, זוכים פתאום להבין שיש לאביהם קשר ייחודי עם כל אחד מהם ממש ברגע האחרון, כשהוא על ערש דווי.
צאו וחישבו - מה היה קורה לו היו שומעים את הדברים עוד קודם? האם משהו בהם היה משתנה, מתעבה, מתגלה ומתמרק? האם היחסים שלהם עם אביהם, אחד עם השני, עם יוסף ובעיקר עם עצמם, היו משתנים? מה החמיצו מכך שהדברים נאמרו רק בשלב שבו כבר לא באמת יכלו לעשות משהו ביחד, בהנחיה משותפת ותומכת, עם אביהם?
אם יש משהו שלמדתי, זה שבמקרה של ברכות - עדיף לא לחכות. עדיף להתמסר למילה הטובה כשאנחנו עוד יכולים להתרגש וליהנות מההשפעה שלה.
בכל פעם שאני מתייסרת עם ברכה, אני מזכירה לעצמי:
ברכה ראויה מהאדם הנכון, מעוררת ומשמחת לבב אנוש כמו פרח הקקטוס במדבר.
ברכה מותאמת אישית לא צריכה לחכות.
היא צריכה לחיות.
אולי לכן הפרשה נקראת "ויחי".
אם בחיים ובהתרגשות של ברכה אנו עוסקים, המלצה חמה: הספר "ציפורים באור אחרון", של בראד קאסל – הנה ציטוט קצר ומקסים:
"השלדג הגמדי דג כל הבוקר. הוא שב אל גדם עץ הערבה בחצות היום; ישן והתעורר זמן קצר לאחר מכן, נבהל מן הקריאה. האם זאת היא? הם לא ראו זה את זה מאז הקיץ שחלף.
הוא ירד מן הענף, קרא, נפנף בכנפיו לאורך הנהר, דמותו נכפלת במים. הוא שמע את הקריאה שנית,קרובה יותר. אם היא שבה, הוא יצלול אל תוך הנהר, יקבל את פניה בדג, יחוג סביבה, יאכיל אותה, מקור אל מקור. אם היא שבה, הוא יתחיל לחפור קן חדש, יגרד בצפרניו ויעלה חומר מתוך האדמה, יסדר ערמה מושלמת של עצמות דג, שעליהן יטילו את הביצים שלהם.
הוא נופף עתה בכנפיו חזק יותר. הוא שמע את הקרקור קרוב יותר, רם יותר, תקיף יותר. הוא זיהה את קולה. היא פילסה את דרכה במעלה הנהר.
זה יקרה עתה בכל רגע: היא תעוף לטווח מבטו."
