"יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", שר מאיר בנאי ז"ל, שנפטר לפני כמעט 4 שנים, בשירו "וביניהם". איכשהו יצא ששמעתי את השיר הזה כמה פעמים השבוע, ובכל פעם חשבתי על פרשת "תולדות".
מההתחלה, הם שניים. מתרוצצים בקרבה, כל אחד מהם שונה מאחיו, כל אחד מהם מייצג תפיסת עולם שתתבטא באופי, דרכי חיים, התנהגויות וערכים שונים, אבל מההתחלה אומרת לנו התורה – אל תתבלבלו. הם אמנם שניים, אבל הם ילידי אותה בטן, אותה לידה, אותו זוג הורים. גם אם נדמה שהאחד פרץ החוצה ראשון, השני הוא המשכו הישיר כשהוא אוחז בעקבו. יעקב ועשיו. יין ויינג. שניים שהם אחד. שניים שתמיד, אבל תמיד, יהיו יחד, והפרשנות נתונה לעיני המתבונן.
וכך גם בהמשך. הקול- קולו של יעקב. קול אינו משהו גשמי. הוא ביטוי של מחשבה, של תקשורת, של רוח האדם. והידיים? ידי עשיו. זו העשייה, היצירה. בלי המעשה, הרוח תחלוף ותיעלם. בלי הרוח, מעשי הידיים יהיו ריקים ונטולי משמעות. יחד, הם המעגל השלם שנקרא אדם.
הכיוון אליו השניים האלה יתקדמו, תלוי בניווט שלנו. ביחד, הם יכולים ליצור ספרות, מוזיקה, אמנות ומענים לקידום האדם, כשהרוח שמה ביסודות אמת, טוב ואתיקה והידיים מפסלות מתוכן סביבה; וביחד, הם יידעו גם לבנות את השפל שבאדם. את הרוע, את הבזוי, את ההרג, כשהרוח יודעת למצוא את התירוץ הנדרש לה – ובעיניה, זה לעולם אינו תירוץ אלא סיבה של ממש – והידיים, הן לא רק יודעות אלא לא מהססות להגשימו.
לנו יש את יעקב ועשיו. לתרבויות אחרות יש סיפורים משיקים, כמו הסיפור הבא:
מנהיג השבט ישב עם נכדו, ואמר לו כך: נכדי, דע שבקרבו של כל אחד מאתנו מתרוצצים שני זאבים.
מהם זאבים אלה, שאל הנכד.
האחד, הוא הזאב הטוב, המייצג את כל טוב הלב, החמלה, הצמיחה והאהבה בעולם, השיב הסב. השני הוא הזאב הרע, המייצג את המלחמה, הרעב, הרוע והכעס בעולם.
והם נמצאים בתוכי? שאל הנכד.
הם נמצאים בתוך כל אחד מאתנו, השיב הסב. והם תמיד נלחמים זה בזה.
בשלב הזה בסיפורו הסב עצר, הביט בנכדו והמתין. הנכד חשב על הדברים ששמע, ואז שאל: סבא, אם שניהם נלחמים כל הזמן בתוכי, מי מהם ינצח?
חייך הסב וענה: זה שאתה תאכיל.
