"מזמן לא המלצת לנו על ספר טוב, אפילו לא הבאת איזו אגדה קצרה שנחשוב עליה," אמרה לי השבוע חברה. "זה יהיה אסקפיזם נהדר אם תעשי את זה," חייכה.
לבקשתה, הרי לפניכם אגדה קצרה שתוביל גם להמלצה על ספר.
כל אחת/ד מכן/ם מוזמנ/ת לקרוא ולהמשיל לאנשים ולסיטואציה המתאימים לה/ו.
צפרדע הבחינה בעקרב טובע בנהר. "הצילי אותי," התחנן העקרב. "שאי אותי על גבך אל הגדה, ואודה לך מעומק ליבי!"
"ומי ערב לי שכשנגיע לגדה, לא תעקוץ אותי?" שאלה הצפרדע בחשד. היא כבר הכירה את העקרב הזה, שבהזדמנויות שונות חברותיה שמו בו מבטחן ושילמו על כך מחיר כבד.
"מה זאת אומרת? וכי אעקוץ את זו שבזכותה אני חי?" אמר העקרב תוך שהוא מפרפר וכמעט טובע.
"כבר היית במצבים דומים, ואת מי שהאמינו בך שבת ועקצת," נרתעה הצפרדע.
"הפעם זה יהיה אחרת, אני מבטיח!" בלע העקרב מים, וזעק, "הצילי, ולנצח אהיה חייב לך!"
למראה העקרב ההולך ונחנק במים, לא יכלה הצפרדע עוד לעמוד מנגד. היא קפצה אל הנהר הגועש, נשאה את העקרב על גבה ושחתה אתו לחוף מבטחים.
באותו רגע שהורידה אותו בגדה, הסתובב העקרב אל הצפרדע והכיש אותה.
בנשימתה האחרונה, קראה: "אבל הבטחת!"
ענה העקרב: "אני ממש מתנצל, אבל אין מה לעשות, זה פשוט הטבע שלי."
"הפעם זה יהיה אחרת". אז זהו, שההיסטוריה מתריעה שכנראה שלא.
הרחבה מדאיגה של קו המחשבה הזה תמצאו בספר "החנות למכשירי כתיבה בטהראן", של מרג'אן כמאלי, סופרת ממוצא איראני. מישהו זוכר שפעם, לא עד כדי כך מזמן, איראן היתה דמוקרטיה ליברלית, חילונית ומשגשגת? מפחיד לחשוב באיזו קלות ומהירות זה השתנה, למרות התנגדויות והפגנות קשות; לאיזו קיצוניות זה השתנה; ומה המחיר שהם עדיין מוסיפים ומשלמים על כך. הספר כתוב בשפה קולחת, וקל למצוא בו מארג הקבלות מטריד - ברמת הפרט והכלל, ברמת היחסים בין הגלוי לבין הנסתר, ברמת מעורבותם של אינטרסים ואג'נדות שונות, בין עבר לבין הווה, ובין השוני והדמיון שבין תרבויות רחוקות-כביכול.
אני חוששת שאכזבתי אותך, חברתי היקרה: אסקפיזם, זה לא. למעשה, זה ההיפך הגמור. במצב הנוכחי, אני מתקשה למצוא אפשרויות של ברחנות, גם כשאני מנסה. אבל לפחות זה ייתן לך כמה שעות של קריאה על צרות של אחרים - וכל השוואה אחרת, נתונה לפרשנות הקורא/ת.
בימים אלה, גם זה משהו.
