אני אוהבת את הדודל היומי של גוגל. פעמים רבות הוא מלמד אותי משהו חדש, ולעתים קרובות הוא מזכיר לי דברים יפים שבני אדם יודעים לעשות, תזכורת נדרשת ובהחלט מבורכת בימים אלה.
כך, למשל, מתברר מהדודל שממש היום לפני 200 שנה נולד איש שציוריו הגרוטסקיים ומלאי ההבעה והתנועה יהפכו חיוך שנותר לבדו באוויר לאחר שבעליו, החתול הצ'שרי, נעלם - לסמל: סר ג'ון טניאל. האיורים שלו כל כך בלתי ניתנים להפרדה מאליס ומארץ הפלאות שלה, שכל איור אחר המנסה לתאר אותם - וראיתי לא מעט איורים-חלופיים כאלה בשווקי הפשפשים של לונדון ובחנויות הספרים בצ'רינג קרוס - נועד להיכשל מראש. טוב, אולי חוץ ממקרה אחד, אבל בשביל זה צריך את העוצמה הכלכלית-שיווקית של תאגיד ענק כמו דיסני.
והם מדויקים ומפורטים להפליא. התבוננות באיורים של טניאל מעבירה את עולמה של אליס כאילו ביקרנו בו בעצמנו, כמו איורים מדעיים מאותה תקופה ולפניה, שיצרו חיבור מרתק בין מדע לבין אמנות. כשחוקרים יצאו לחפש מינים חדשים של יצורים חיים ברחבי העולם, החושים, מכשירי המדידה, כלי האיסוף ואמצעי הקטלוג לא היו מספיקים. הם היו זקוקים לעוד משהו: ניירות, עפרונות ומחקים - והרבה. האיור היה אחד הכלים המרכזיים ביכולתו של חוקר להתבונן, לדייק ולהציג באופן נאמן למציאות את שראו עיניו והבינו מחשבותיו כך שאחרים, שלא יצאו אתו למסע, יוכלו להיות שותפים למכלול המרהיב והמלהיב של הטבע. רישומים מפורטים של סביבות, צמחים, חיות ואפילו עצמות שאיירו חוקרים כמו לוונהוק, הנסלו, הומבולדט, דארווין ורבים אחרים מפליאים גם היום בכישרון האמנותי ובדיוק המפורט שלהם, עד שנדמה שתאי הדם המאוירים יתחילו לנוע, העכבר המצויר בתוך עשב בעוד רגע ייעלם בו והציפור שמקורה פתוח מיד תפצח תשיר.
כיום, אנחנו משתמשים במצלמה. עם כל אהבתי לתוצריה, אני עדיין נהנית לשבת ולהתבונן בפרטי הפרטים של איור טוב, מדויק וראוי לשמו. אחרי 200 שנה, אפשר לברך על הולדתו של אדם שהשאיר לנו נכסים כל כך יפים ומעורר פליאה.
הערת השועל: כן, פטור בלא כלום אי אפשר, אז צאו להצביע ביום שני, לפי מה שאתם מקווים שיהיה פה בשביל הילדים וכל זה. כבר אמרתי את זה פעמיים השנה, זו הפעם השלישית, ואם לשפוט לפי פסח, אנחנו בעד המספר ארבע ואמירות מסוג "לא ישתנה כלום כי לא שונה כלום". שיהיה לנו בהצלחה.
