אייכה, שואל אלוהים את אדם המתהלך בגן עדן. זה לא בגלל שאלוהים לא יודע. זה בגלל שאדם לא יודע.
סיפור קצר שאני אוהבת לחזור עליו מספר על רב שהתהלך בעיירה כשלפתע פגש אותו שוטר. השוטר כיוון אל הרב את נישקו ושאל: "מי אתה ומה אתה עושה כאן?" הרב לא התבלבל והשיב לשוטר בשאלה: "מי משלם לך וכמה?" השוטר, מופתע, השיב: "מזכיר העיר, 20 רובל בשבוע".
הרב הישיר אל השוטר עיניים ואמר: "אני אשלם לך 30 רובל בכל שבוע אם בכל יום תשוב ותשאל אותי, מי אתה ומה אתה עושה פה."
במילים אחרות, כל אחד מאתנו, בכל תחום בחייו, מחויב לשאול את עצמו מדי יום – אייכה. היכן אני בהתנהלות שלי בבית, בחברה, בעבודה. בתוך מכלול ההתרחשויות, בין הדברים שאין לי עליהם שליטה לבין הדברים שאני יכול לקבוע, מהו ה"אני מאמין" שלי, וכיצד אני מגשים אותו. מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה – והאם זה כל מה שאנו מסוגלים לעשות, או שאפשר לעשות משהו נוסף, ואולי משהו אחר, גם אם זה כרוך באי ודאות הדורשת תעוזה. בכנס שהשתתפתי בו השבוע, אמרה מישהי שבתקופת הקורונה, כל מי שמנהיג – ולא חשוב אם הוא מנהיג את משפחתו, מנהיג ארגון או מנהיג מדינה - צריך לבחור בין זהירות לבין אומץ.
אז זהו, שלא. זו לא בחירה. אם מבקשים רק לשמור על סדר, זה אולי נכון. אבל מי שמבקש להנהיג מבין שזו אינה דיכוטומיה אלא רצף שחייב כל הזמן לאזן ולשלב - בלמים והאצה, שיקול עם מוכנות ליטול סיכונים. כשמתייחסים לחיים כאל בחירות דיכוטומיות, מהר מאד מגיעים לצורך לבחור בין היצמדות למוכר ולנוח לבין יצירתיות נחשונית מול מים סוערים, שהיא תמיד מפחידה – וכשיש פחד, אין מנהיגות, אין צמיחה, ההווה משמים ואפרורי והעתיד נמצא בסימן שאלה.
השבוע התבשרנו על הנחייה גורפת שהוציא משרד החינוך לכל מורי המדעים, לפיו אין להם אישור לבקש מהתלמידים לבצע משימה הכוללת עריכת ניסוי בבית על ידי התלמידים, לא בזמן השיעור ולא כשיעורי בית, "גם אם החומרים/הכלים הנדרשים נראים פשוטים וביתיים". המורים למדעים יכולים להדגים בעצמם את הניסויים או להשתמש בסרטונים קיימים, כל עוד מודגש ומובהר שאין בשום אופן לבצע את הניסויים בבית. במילים אחרות, נהיה עוד יותר מול המסך ונלמד שחייה בהתכתבות. באותה מידה אפשר ללמוד רפואה מצפייה ב"אנטומיה של גריי". אה, כן, מותר לערוך תצפית ליד הבית, כלומר – להתבונן ולבוא לספר מה ראינו, שיטה "מדעית" בדוקה בפני עצמה שמולידה חדשות לבקרים עב"מים ושמחות אחרות. אותה "התבוננות", כשהיא עומדת בפני עצמה, מוכיחה שהשמש נמצאת בבוקר במזרח, בצהריים במרום ובערב במערב, כלומר - היא זו שמסתובבת סביב כדור הארץ. מה, לא?
אייכה, משרד החינוך?? משרד שתפקידו לחנך לחשיבה ביקורתית מתוך צמיחה, לאפשר לסקרנות וליצירתיות להתבטא, לעודד את תלמידיו להתנסות וללמוד מתוך עשייה, האמור לתמוך באנשי המקצוע שלו ככאלה היודעים מה הם עושים – זה הפתרון הטוב ביותר שיכולתם להמציא? ההנחיה הזו לא פחות מאומללה, אנטי-חינוכית והפוכה לחלוטין מכל מה שאנו יודעים על הדרכים בהן מתרחשת למידה, מוחקת באופן מעליב את התפקיד העדכני של המורים ומתעלמת מהמיומנויות שילדינו, אזרחי המאה ה-21, זקוקים להן ושאנחנו מבקשים שיהיו להם כדי שיוכלו להמשיך להוביל את המדינה הזו, שהיא כבר מזמן לא סטארט אפ אבל עדיין, איכשהו, ניישן. זו הנחייה המעודדת פסיביות משמימה, מחזירה את המורה כמקור הסמכות והידע של הלמידה, כ"מי שעומד ומדבר או מדגים בפני כולם", חונקת כל סקרנות והורגת את שמחת הגילוי. יש להניח שהסיבה לכך היא הפחד מתביעה: לא בטוח שהמערכת מכוסה אם יהיו טעויות או יתעוררו בעיות. במילים אחרות, גם הפעם, כמו בפרשת "בראשית", התשובה ל"אייכה" היא שמישהו אחר אשם. אבל למורים רבים, כמו גם לארגונים כמו מכון דוידסון, יש ניסיון עשיר בעריכת ניסויים ביתיים בשיתוף מלא של תלמידים בכל הגילאים, באופן בטוח. במקום לכבד ולרתום את הניסיון הזה ליצירת מענים חכמים ואמיצים שיאפשרו לתלמידים לעשות מדע גם בימים אלה, בכל החודשים הארוכים שעברו מאז תחילת המגיפה ולמרות הידיעה הברורה שהלימודים יתקיימו השנה ברובם באופן מקוון, במשרד החינוך מצאו את הפתרון החלמאי, המיושן והמטופש ביותר שניתן: מדע? לא יעשו. שיסתכלו וישמעו. זה מספיק.
המדע המודרני, המחייב גילוי ובניית ידע ותובנות על בסיס עריכת ניסויים, איסוף ממצאים ונתונים, התפתח רק במאות השנים האחרונות. עד אז, התבסס מה שנחשב כ"מדע" בעיקר על עדויות, שמועות, שיחות ודמיון. משרד החינוך החזיר את החינוך המדעי לעת העתיקה. שיהיה לנו בהצלחה.
אייכה, שואל אלוהים את האדם. יש מקרים בהם גם היום, האדם אינו יודע להשיב.
