חג השבועות הוא הזדמנות מצוינת להקפיץ מחדש מחשבות על כמה מהדברים הבסיסיים שמחזקים אותנו, בימים כתיקונם ובימי משבר ואי ודאות כאחד: סיפור אהבה הקשור לאדמה, ליבול, לבני אדם ולערכי מוסר. סיפור אהבתם של רות ובועז הוא אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר הקיימים. כמו בכל סיפור ראוי לשמו, יש בו תפאורה וסמלים והמון מקום לדמיון - ובנייה יוצאת מהכלל של הסיפור עצמו.
כבר מהפסוק השני, ברור לגמרי שמשהו נורא עומד להתרחש: אם קוראים לך מחלון או כיליון, כנראה שגורלך נחרץ, במיוחד אם ירדת מהארץ ונישאת לגויה. תוך שלושה פסוקים, הם מתים. גם שמה של אחת הכלות של נעמי, ערפה, מעיד שהיא כנראה עומדת להפנות לנו עורף וללכת. נשארות רק נעמי ורות, שחוזרות ממואב לארץ המובטחת. התחלה קשה, כואבת ומלאה סימני שאלה ואי ודאות.
הימים ימי קציר שעורים, ללמדנו שאנחנו לא מדברים על אהבה של עשירים, אפילו לא על נסיך או נסיכה המתאהבים בבני מעמדם או מחוצה לו. קציר השעורים מבהיר היכן אנו נמצאים: זו לא חיטה, שהיא דגן העשירים, אלא שעורה – שווה לכל נפש, לחם אביונים. הכי בסיסי, הכי לא יקר ולא יוקרתי, הכי נכון לכווו-לם. אפשר בקלות לדמיין את הרקע. שדה מלא קוצרים וקוצרות, שמש קופחת, זבובים מעופפים סביב, כבשים ועזים פועות. לא ריח שושנים וטעם יין אלא רגבי אדמה וקוצים, ריח צמר, גללי צאן וזיעה ניגרת. הכי לא רומנטי.
וכאן מתחיל ההבדל בין מי שנוטל באופן פעיל את גורלו בידיו, לבין כל השאר.
בדיוק שם, הוא רואה אותה. בין כל האנשים שמסתובבים ועובדים שם, הוא שואל רק עליה. למי הנערה הזאת, וברגע הראשון שאפשר הוא מיד מסביר לה שהוא מתכוון להגן עליה. אפשר לתאר לעצמנו את המבטים החולפים ביניהם בשדה, את ההתרגשות הפועמת בסתר לבו של כל אחד מהם כשהם מבחינים זה בזה. הוא מברר עליה פרטים במסווה של אמתלות שווא, היא שומעת מי הוא מנעמי. אפשר להמשיך ולדמיין את נעמי מנחה את רות לקראת ערב. תתרחצי, תתבשמי ותתלבשי יפה, היא אומרת לה, כאילו היא הולכת לנשף בארמון ולא לערימת קש קוצנית בגורן. אפשר לחוש את לבה של רות הולם כשהיא מתגנבת בשקט ונשכבת למרגלותיו של בועז הישן. גם ליבנו הולם ומתרגש לקראת מה שעומד להתרחש. ואז, באמצע הלילה, זה קורה.
ויהי בחצי הלילה. כבר לא היום, עוד לא מחר. מי שישן, חוצה בלי משים ובלי תכנון את המעבר בין הזמנים, ועלול להתעורר בלתי מוכן ליום החדש. מי שער - יותר נכון, עירני שעיניו פקוחות - יקח חלק בתכנון המעבר הזה, יטול מהיום את מה שנחוץ לקחת ויעצב את המחר החדש עם התוספות הנדרשות והנחשקות. איזו מטאפורה מצוינת לשימוש בימי מעבר.
ויהי בחצי הלילה, בועז מתעורר ומוצא למרגלותיו את הנערה שזהרה מולו בשדה, ממתינה לו. כל הצנועים והחסודים שבעולם יכולים להמשיך ולדבוק במה שכתוב במפורש במגילה, המספרת שהם שוחחו עד שהוא הסכים לגאול אותה ולשאתה לאישה. אשר לי, במקרה הזה אני מעדיפה לוותר על תפיסת הצניעות, כי אם זה אכן כל מה שהיה שם, זה יהיה בזבוז נורא של יופי, כפי שרק מי שהתאהב כך פעם, יודע.
אחרי שהם מתגברים על כל המכשולים שבדרך, המגילה אינה מסתיימת ב"והם חיו בעושר ואושר". היא לא מסתיימת בנישואיהם. היא מסתיימת בתיאור המשך השושלת, שאיש השדה והגיורת (זיווג שמוביל ללקחים מרתקים בפני עצמם) הם החלק מרכזי שלה: "וישי הוליד את דוד".
ללמדנו, אלה שיודעים לחבר בין אומץ ואהבה, יזכו במלוכה.
אין סיפור יפה מזה.
חג שמח לכולם!
