ערב ראש השנה. ברכות מכל הסוגים זורמות בכיוונים שונים, חלקן יוצאות מפתח ביתי לארבע רוחות העולם וחלקן מגיעות אל מפתני ואל חדריי. כולן מחממות לב – תמיד טוב לתת ולקבל ברכה. זה מעשה אנושי בסיסי, ששום תירוץ לא באמת מצדיק את היעדרו. אני בת מזל. מברכת ומבורכת.
יש גם ברכות שלמרות שהן לא מגיעות ולא נשלחות, הן קיימות. הן נלחשות מתוך מעבה הזיכרון. ברכות מאנשים שמעשי חייהם נגעו בנשמתנו. אנשים שכבר אינם, אבל ברכתם עדיין מפכה בנו.
כאלה הם הימים האלה, של שנה חדשה, שנוטים להיות ימי חשבון נפש וזיכרון. של הורינו, של ילדותנו, של אנשים ואירועים נוספים ששזרו את מעשיהם במעשינו.
כל הברכות כולן, הן ברכות הדרך - הדרך שאנו צועדים בה, בונים את נופיה, שוזרים בה את ריח הפרחים ורשרוש העלים, את נצנוצי האור והצל, את הקולות והתנועות של חיינו. את כל אלה ועוד אנחנו מכניסים לתרמיל הצעידה שלנו. חלקם יישלפו בעת הנכונה לשימוש חוזר. חלקם יוטמנו עמוק בכיסים סגורים היטב, היד נשלחת מדי פעם לחוש ולוודא שהם עדיין שם. חלקם מעבים את סוליות הרגל, מחדירים בטחון לכל צעד נוסף.
וכך נברך את עצמנו: להיות מישהו משמעותי שנוכחותו הטובה הוכנסה לתרמיל הצעידה של אחר.
תעצרו לכמה דקות, ותשובו אל רגע של יופי מזוקק שהיה לכם עם כל אחד מהאנשים המשמעותיים שנגעו בחייכם. תחזרו אל הרגעים האלה, ושימו אותם בכיס מיוחד בתרמילכם.
אני מאחלת לכל אחד מאתנו, שהכיס הזה יהיה מלא וגדוש – ושתמיד, בכל יום ובכל מקום, יישאר בו מקום לעוד.
שיהיו לכולנו שנות נתיבים מבורכים ומוארים.
