אחד המוקדים של ליל הסדר הוא לעסוק בסיפור יציאת מצרים כמייצג ערכים ורעיונות, שיש להם צדדים ומשמעויות מגוונים – הצדדים השונים של עבדות וחירות; הצדדים השונים של ידע, למידה ובורות (מחכם דרך תם, רשע, שאינו יודע לשאול ועד ללמוד כל הלילה עד קריאת שמע של שחרית), הצדדים השונים של לחם עוני לעומת לחם לכול דיכפין; והצדדים השונים של הקבוע והמשתנה, כשאנחנו נוהגים לבקש מהילדים לשאול "מה נשתנה". השנה, יותר מתמיד, השאלה שכולנו עסוקים בה היא דווקא "מה נשאר". בכל השיחות השונות שבהן איחלנו חג שמח, זה הנושא המרכזי שעלה. כל אחד הדגיש דווקא את מה שבכל זאת עושים כבכל ליל סדר כדי לבטא את החג, גם אם זה בהיבט הכי תחושתי של טעם, צבע וריח. בשנה שבה הכל מוזר ושונה כל כך, זה לא מפתיע. האחת הכינה את הכבד הקצוץ שכל המשפחה אוהבת, והאתגר שהשתנה לה היה הכמות הקטנה כל כך שהיא היתה צריכה להכין. אחרים סידרו כמו תמיד את שולחן החג כבר אתמול, כשמה שהשתנה להם הוא שהשנה הסידור הוא רק לשלושה ולא לשלושים; סבתא-רבא אחת הכינה את מלוא כמות הגפילטע והקניידלך שלה, ואחד הנכדים בא וחילק לכל בתי הילדים והנכדים האחרים, ידיו עטויות כפפות ומסיכה על חיוכו (לצערי, היא לא הסבתא-רבא שלי...); גם אצלנו כל ההכנות הושלמו, כולל פרחים טריים על השולחן, ומה שהשתנה לנו, כמו לכולם, הוא שנהנה יחד דרך מסכים.
או לפחות, ננסה. כי שום מסך לא יכול להחליף חיבוק משפחתי חם. כמה שבועות בסגר הוכיחו, שאין תחליף לקסם האנושי. כן, נחמד לעתים לעבוד מהבית. בוודאי שהיכולות שלנו מורחבות באמצעות טכנולוגיות מסוגים שונים. אבל לארוחה משפחתית, למפגש עם חברים, ליציאה לבילוי במקום הומה אדם, לטיול בתרבות אנושית אחרת – ובימים אלה, ללחיצת יד חמה ולנשיקה של ילד - לכל אלה, בחג וביום חול, אין תחליף טכנולוגי.
לפני כמה שנים, הכנו הגדה משפחתית. כזו שכל אחד מהילדים הצעירים יכול להבין את שפתה, ולעשות את המטרה שלשמה קיים החג – להכיר, להשתתף, ללמוד וליהנות מהסיפור. ההגדה מלאה ציורים, שירים וסיפורים המתאימים לערכים שהחג הזה מבקש לעסוק בהם. אחד מהסיפורים אלה עוסק בדיוק במוקד שיעסיק אותנו הערב – בתוך מה שהשתנה לנו, לזכור את מה שהיה ומה שנשאר אתנו:
מעשה בעבד שהפך למלך
לעם אחד היתה ציפור מיוחדת, שנקראה "ציפור האושר". כשהמלך של העם היה מת, כל העם היה מתאסף, משחרר את הציפור, וזה שהיא היתה נוחתת על ראשו – היה הופך למלך הבא.
פעם אחת, כאשר מת המלך, נחתה הציפור על ראשו של עבד. העבד הזה היה נוהג לחבוש כובע נוצות וחגורה צבעונית, ואז היה מתופף, רוקד ושר במסיבות של אדונו. כשהפך למלך, לקח אתו את הכובע, הנוצות והתוף אל הארמון. הוא ציווה לבנות סוכה קטנה בחצר הארמון ובתוכה מדפים וראי גדול, ושם הניח את חפציו. המלך החדש היה מלך טוב וכל העם אהב אותו. לעיתים קרובות, נהג המלך להתבודד בסוכה שבחצר הארמון. יום אחד הציצו שרי המלך אל הסוכה וראו את מלכם חובש את הכובע לראשו, החגורה למתניו, והוא מתופף ורוקד לפני הראי.
"מה אתה עושה, מלכנו?" שאלו השרים, "הרי אתה מלך, זה לא לכבודך לנהוג כעבד!"
הביט בהם המלך וענה: "פעם הייתי עבד, ונעשיתי מלך. מדי פעם, חובה עלי להיזכר בכך, שלא אהפוך לגאה ולא אתנשא על עמי ועליכם".
יש הטוענים שכשיסתיים משבר הקורונה, האנושות כבר לא תיראה אותו הדבר. אולי, אבל אחד המסרים המרכזיים של חג הפסח הוא שחייבים לזכור מניין באנו, גם לפני שאנחנו מחליטים לאן נלך וגם אחרי שנגיע לשם. לזכור את הסיפור וליישם את הערכים שבבסיסו. מי שעושה את זה, שום דבר אחר שישתנה, לא ישנה אותו.
שיהיה חג שמח ובריא לכולנו!
