"מאיפה את מוצאת זמן?!" שאלה אותי חברה השבוע, כשדיברנו על משימות של בית, עבודה, ליל סדר ונכדים. לרגע נדמה היה שאפילו אם נמצא דרך למתוח את היממה לעשרים ושש שעות, זה לא יספיק.
אבל זמן לא מוצאים. זמן עושים, וההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו נמצא בפרשת השבוע שלנו, "צו".
"והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר; וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה." (ויקרא, ו, ה'-ו')
בכל אחד מאתנו בוערת "אש תמיד" משלו. חזון כלשהו, אמונה, רגש כלפי משהו או מישהו, מקום שהוא קורא לו בית. אש תמיד, מגדלור שמפיח בנו עוז גם כשחשוך וסוער מסביב. מה שמשאיר אותה יוקדת זו תשוקת האהבה, ליבה פנימית שסביבה מתרחש כל מסע, בין אם הוא לוקח ימים, בין אם שנים.
וזה דורש עבודה. אנחנו הכוהנים של אש התמיד שלנו, ועלינו מוטל לכבד אותה מדי בוקר, לטפח את חומה ולרקוד לאורה. בלי זה, כל מה שיישאר הוא רק הטעם המר של אפר הזיכרון, של מה שהיה פעם להבה גדולה.
הצעד הראשון בכל מסע הוא הרצון העז, הצורך הבוער לעשות ולנסות, בלי שום קשר לתנאים ולסיכויי ההצלחה. הצורך הזה מציק, מתעקש, לא נותן לנו מנוח עד שהוא בא על סיפוקו, וגם אז בדרך כלל רק כדי להתחלף בצורך הבא. הוא הגורם לכך שעבור הדברים החשובים לנו, אנחנו לא מוצאים את הזמן. אנחנו עושים אותו. כך המדען עושה את הזמן כדי לכתוב שירה, איש ההייטק עושה זמן כדי לשחק כדורגל, עורכת הדין עושה זמן כדי לארח חיילים בודדים ואיש העסקים עושה זמן כדי לטפח ילדים בסיכון.
השאלה האמתית אינה איך עושים זמן, אלא עבור מה אנחנו עושים זמן. לא כולנו נכתוב את אנה קארנינה, לא כולנו נגיע לפסגת האוורסט, לא כולנו נשנה את העולם. אבל אש המוטיבציה האנושית הזו היא העומדת בבסיס יצירת פלחי הזמן הדרושים לנו כדי לחתור להגשמת החלומות שלנו ולהענקת משמעות לחיינו.
ואנחנו עושים זמן גם כדי לספר את סיפורינו. זו המשמעות של פסח ושל התקופה שבאה אחריו, מליל הסדר ועד יום ירושלים. בימים האלה אנחנו עושים פלחי זמן ברורים עבור זיכרון הסיפור. זמן שבו אנחנו עוצרים, באופן פעיל, בראש חוצות, וזוכרים משמעויות - של לעשות, להעז, ליצור, ולהוסיף ולספר. לנו ולאחרים שאתנו ושאחרינו. זה ה"תמיד" שבאש התמיד.
רגע לפני פסח. למרות הגשם והקור שקיבלו את פנינו הבוקר, כבר אפשר להרגיש את האביב המשנה את האוויר והסביבה בניחות הפרחים ובשלל צבעיהם. מחר נשב לספר את סיפור יציאת מצרים, סיפור שכדי להתרחש דרש תעוזה להוביל ולשנות, למרות כל הקשיים שבדרך. "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוחו עז", כתב טשרניחובסקי. גם עתה, צריך יהיה "רוח עז" כדי להוציא אותנו מהבוץ החורפי הארוך, כל כך ארוך, שאנחנו חיים בו – ולהוביל אותנו אל האביב, הצמיחה והשינוי המגיעים לנו.
שיהיה לכולנו חג אביב שמח!
