ערב יום הכיפורים. בהתבוננות על השנה שחלפה, יש לנו הרבה סליחות לבקש ולקבל, הרבה מעשים לכפר עליהם ולא מעט הבטחות שנצטרך לקיים בשנה החדשה שרק נולדה. בין כל המילים שאמרנו ושחשוב להמשיך ולומר על כל מה שמתרחש כאן בימים אלה, אני מבקשת לקחת פסק זמן קצרצר, להתענג על כמה דקות של אסקפיזם ולהרהר בנושא טריוויאלי של היממה הקרובה: העובדה שכדי לענות את נפשותינו מאד, היא צריכה להיות נטולת אוכל.
אוכל הוא אחד המפגשים הראשונים שלנו עם העולם. לכל אחד מאתנו יש זיכרונות היוצרים קשר הדוק בין מאכלים מסוימים לבין אנשי חייו, זיכרונות שיש להם טעם מדויק ומובהק ששום אדם אחר אינו יודע ליצור. והיפה מכל הוא, שאלה בדרך כלל מאכלים פשוטים למדי, לא איזה גורמה או הברקה קולינרית שדורשת יצירתיות מפליגה של מאסטר שף מזדמן כלשהו, אלא תבשילים בסיסיים של סבים, הורים ואחרים שהטעם שלהם מחזיר ניחוחות ילדות ובית.
סבתא שושנה שלי הכינה מרק עגבניות שאף אחד אחר לא יודע להכין. חלקלק, לא יותר מדי סמיך ואדום כמו אף של ליצן. המרק שלה היה כמו עגבנייה מתוקה נוטפת מיץ שהחדירו בה קש לשתיה ושאפילו אייל שני לא יכיר לעולם. לפחות פעמיים בשבוע, הייתי חוזרת מבית הספר והמרק הזה היה מחכה לי. הייתי שופכת לתוכו מלוא החופן שקדי מרק זהובים, ומתענגת. סבתא שושנה שלי היתה שילוב נדיר של לוחמת הגנה שתמכה בלח"י, ניצולת ההפצצה על תל אביב שטיפלה בילדים ובחתולים, ובין חפיסת שוקולד פרה שתמיד המתין לנו בתיקה לבין צנצנות מרק העגבניות שהיתה סוחבת בסלים בכל פעם שהגיעה אלינו באוטובוס מביתה ברמת גן לביתנו בהרצליה, ידענו שאנחנו בבת עינה. עד היום, כשאני רואה עגבנייה, אני חושבת על סבתא שושנה.
אצל סבתא ליובה היו קציצות. כן, ליובה עם י'. ככה היא התעקשה. תנסו אתם להתווכח אתה, מעשה שבעלי ניסיון ידעו היטב לא להעז לעשות, ושיהיה לכם בהצלחה. היא היתה אלופת שחמט, מתמטיקה וקציצות עוף. חמות, עסיסיות ונימוחות בפה, הייתי טורפת אותן היישר מהמחבת. אין לי מושג מה היה בהן, כי היא הקפידה שלא להעביר מתכונים לאף אחד מאתנו כדי שנמשיך לבוא לאכול רק אצלה. כל ניסיונותיי הנואשים לשחזר אותן נחלו כישלון חרוץ. בכל פעם שאני מריחה משהו שקורא לעצמו קציצה מיטגן במחבת אני חייבת לטעום, לנצח מחפשת בגעגוע את הטעם ההוא, האופייני לה כל כך. עד היום לא מצאתי.
כך גם עד היום לא הצלחתי להכין חביתה כמו שחמותי היתה מכינה. ניצולת שואה שהצימאון שלה לחיים ולשמחה היה מקור השראה, היא היתה בשלנית בחסד עליון, מומחית לאוכל יהודי-פולני שהיה טעים כל כך ששום "מסעדת אוכל יהודי" לא יכולה לשחזר – צימעס וטשולנט ופלושקי וכל שאר השמות המשמחים את הלב. אבל מכל זה, הילדים שלי הכי התלהבו דווקא מהחביתה. היא ניסתה להראות לי מה הקסם המיוחד שהיא מבצעת בביצה המטוגנת הזו אבל כמובן שלא מצאתי שם שום דבר שונה ממה שאני רגילה לעשות. שום דבר שאני עושה לא עוזר, ילדיי טוענים בתוקף שאין ולא תהיה כמו החביתה שלה. אני מתגעגעת לשאר מאכליה.
אמי היתה אלופת הבוץ. לא קפה שחור, לא "הוט-ווטר-סמול-גלאס", בוץ. והוא באמת נראה כזה, כי היא הכינה בעקשנות קפה שחור של צברית אשכנזייה חצופה, כזה ששכבה נדיבה של גרגרים בקרקעיתו והוא טובל בחלב שהופך אותו למעורר גיחוך בקרב כל מי שמבין בקפה. הירדנים חשבו לאיים בתקרית דיפלומטית כשהיא התעקשה להוסיף חלב לקפה שהגישו לה בארמון של חוסיין, אבל היא לא הנידה עפעף. זה היה הטעם שאפיין אותה, ושימותו המלגלגים הקנאים. או עדיף, שיחיו וימשיכו לקנא.
גם אנחנו כבר פיתחנו כמה וכמה טעמי בית. כך, למשל, כשהנכדים נשארים לישון אצלנו בסופי שבוע, הם לא מוותרים על "הבובל'ה של סבא": לחם מטוגן שדודי מכין להם בשבת בבוקר, מוגש עם כמות נדיבה של סוכר, לשמחת רופאי השיניים ומגינת לבם של ההורים שלהם. זו הפריבילגיה של להיות סבים.
יום הכיפורים הוא הזדמנות לעשות "התחל מחדש" – על מה שנרצה להשאיר מאחורינו, מה שימשיך אתנו ומה שננסה לבנות מחדש. רגע לפני הצום, אני נזכרת במקור הטעמים שאותי משמחים.
ואולי זה בכל זאת לא אסקפיזם. אולי זה בדיוק מה שנחוץ לכולנו להרהר בו ביממה הקרובה, כדי להתחבר שוב לעצמנו, לכוחות שצמחנו מתוכם ולאמירה הכל כך מדויקת, ראויה ומעוררת השראה של שקמה שוורצמן, מייסדת תנועת הדגלים השחורים: אנחנו האנשים שחיכינו להם.
הגיע הזמן לזכור מי אנחנו ומאין באנו, לקבוע לאן אנחנו באמת רוצים להגיע, ואז לקום ולפעול בהתאם.
שיהיה צום קל ושנה מלאת טעם אחריו.
