צוק איתן. שש ורבע בבוקר, הטלפון הביתי מצלצל. מתברר שאפשר לאבד דופק ולזנק בעת ובעונה אחת. גם כך הלילות טרופי שינה, הדאגה מוציאה מהדעת, והשעה הזו בלתי סבירה בעליל. צלצול הטלפון הביתי הוא תופעה נדירה בימים כתיקונם – מי משתמש בו בכלל, אנחנו תמיד בסלולרי – ובימי לחימה במיוחד.
כמה שבועות קודם לכן, בשבת השכם בבוקר, החזרנו את בר, בן הזקונים שלנו, לבסיס הצנחנים שלו כדי לצאת למבצע "שובו אחים". אני זוכרת ששמנו לב לרכבים המחזירים את החיילים, ששהו באותה שבת בבית, אל הבסיס. למרות השבת, מכונית אחרי מכונית הגיעה והורידה את הבנים בכניסה, חילונים וחובשי כיפות כאחד. בבוקר הכניסה לרצועה, בר צלצל ובשיחה שאף אחד מאתנו לא היה בוחר בה, העלה על הקו את כולנו, "כדי להגיד שלום. מקווה שנתראה בקרוב. אוהב אתכם," אמר – וניתק.
מאותו רגע, היינו מחוברים – כמעט פיזית – לכל המסכים האפשריים. אבל טלפון ביתי? מי חשב עליו בכלל.
דודי זינק אל המכשיר כשאני לא הצלחתי להזיז איבר, אבל המחשבות כבר השתוללו. טלפון פתאומי בשעה כזו, מה זה כבר יכול להיות? רגע, כשקורה הנורא מכל הם מגיעים פיזית ודופקים בדלת, נכון? לא מבשרים על נפילת חיילים בטלפון, אבל מה הם עושים כשמדובר בפציעה? ואולי זה בכלל מישהו אחר? לא, בר עוד הספיק לעדכן אותנו שהוא נתן את כל הטלפונים הנדרשים למי שצריך "ליתר בטחון, אפילו את הביתי", אז זה כנראה יכול להיות רק הצבא.
המחשבות רצות בלי שאני שולטת בהן בכלל, בעוד כל אחד מהאיברים האחרים קפוא. אני שומעת את דודי עונה, כשחוסר הסבלנות והעצבים גוברים בקולו: "כן, זו משפחת בן דוד, מי את?... כן, אני אבא של בר, תאמרי לי בבקשה מי זו? כן, הוא לוחם, חובש קרבי, למה?... כן, בצנחנים, אבל מי מדברת?" ואז אני שומעת את קולו נחנק כשהוא אומר: "את לא מבינה מה עשית... אנחנו לא מסוגלים לדבר ברגע זה, תתקשרי בעוד חמש דקות" וטורק את הטלפון.
מעולם לא ראיתי אותו טורק טלפון לפני כן.
הוא מביט בי, ובשילוב שלא חשבתי שהוא אפשרי בין זעם ורווחה ענקית, הוא אומר: "זו מישהי מגלי צה"ל. רוצים לדבר אתך בתכנית של אילנה דיין."
כשהתחקירנית התקשרה שוב אחרי כמה דקות, הבנתי שזו כנראה חיילת צעירה מאד שלא בדיוק הבינה את המשמעות של טלפון שמצלצל בשעה כזו בבית של לוחם באמצע מלחמה. הסברתי לה, גם הנחיתי אותה "בפעם הבאה תתחילי ישר מלהציג את עצמך ולהגיד שמדברים מתכנית של גלי צה"ל, אל תתחילי מהשאלה אם זו משפחה של לוחם, עשית לנו התקף לב..." היא התנצלה עשרים פעם, הבטיחה שלהבא תחשוב טוב יותר על מה שהיא עושה, והמשכנו הלאה. אילנה דיין רצתה לשוחח אתי בשידור על משהו שכתבתי בבלוג "לבן הלוחם שלי".
לקראת סוף השיחה ברדיו, אילנה דיין שאלה אותי מה בר אוהב במיוחד כשהוא מגיע הביתה מהצבא. זו היתה שאלה קלה, שעניתי לה עליה בהינף של רגע: "בכל פעם שהוא חוזר, בר מבקש שאכין לו "שניצל אמא". כך הוא קורא לזה. שניצל חם טרי היישר מהמחבת. גם החברים שלו מתענגים עליהם, אז תמיד יש מספיק שניצלים לכולם. ועכשיו," הוספתי בהחלטה של רגע, "אני מכריזה על שביתת שניצלים עד שהוא חוזר הביתה. אין יותר שניצלים בבית! אני מבטיחה שכשהוא וחבריו ישובו בשלום, אכין שוב שניצלים. לול שלם אם צריך, ויסלחו לי כל הטבעונים והתרנגולות. שניצלים טריים, פריכים ומהבילים ישר מהמחבת. רק שיבואו."
קשה לתאר את השבועות האלה. הפחד מכל מכונית בלתי מוכרת שנכנסת לרחוב, במיוחד אם היא צבאית; העיסוק באיסוף ומשלוח חבילות לחיילים; ההצמדות לכל בדל מידע, לא חשוב מנין הוא הגיע; תחושת חוסר האונים, שמתלווה לתחושת הפחד של חברים שגם ילדיהם שם ולכאב הגוברים עם כל אובדן של אחרים סביבנו; חוסר הידיעה, בהתחלה לא ידענו בכלל היכן הגדוד שלו, לאחר מכן כשידענו לא יכולתי להחליט מה יותר קשה, לדעת או לא; והכעס הנורא הזה, שיש לו יותר מכתובת אחת ושהוא שורף ומכלה את הנפש. חיינו בתחושה שאנחנו בעיצומה של רולטה רוסית גדולה, כאילו מעל ראשנו מסתובב תוף ענק של אקדח טעון, ואין לנו שום שליטה על התוצאה.
לא היו שניצלים.
כמה שבועות לאחר מכן, באחת בלילה של יום שישי, הטלפון פתאום שוב צלצל. שוב זינקנו, אבל הפעם אני עניתי. מהצד השני של הקו שמעתי רק מילה אחת: "אמא..."
פרצתי בבכי. המלחמה נגמרה.
אני לא מהבוכים, אבל באותו רגע, כל השבועות האחרונים הפכו לגוש אחד גדול ובלתי נשלט. הבנתי שמהסיבוב הזה, הצלחנו לחמוק. ידעתי שאצל כולנו יישארו צלקות שידרשו טיפול, שכאבי פנטום עוד יופיעו, ושבכל פעם שיקרה משהו כמו מה שקרה עם איציק סעידיאן השבוע, שוב נכעס, גם אם הפעם הזעם מכוון כולו אל עצמנו. אבל באותו אישון לילה, ברגע ששמענו את קולו, הרגשנו רק את רווחת האושר. הפעם, התמזל מזלנו.
ביום ראשון בבוקר שאחרי צוק איתן, הטלפון הביתי שוב צלצל.
אילנה דיין היתה על הקו: "רציתי לוודא שאת שוב מכינה שניצלים."
