לפני שבועיים - רק שבועיים?! - לכבוד חג השבועות שעמד לבוא והרבה לפני שמישהו (או לפחות אני) העלה בדעתו מה עומד להתרחש כאן, ביקשו ממני לבחור פסוק את מהתנ"ך ולכתוב בקצרה את המשמעות שלו עבורי.
היום, הדברים התפרסמו ב"מעריב".
עד כמה הם רלוונטיים ובאיזה הקשרים, משאירה לשיפוטכם:
"ְונָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (דברים כו, יב).
גר, יתום ואלמנה חוזרים בפסוקים רבים בתנ"ך, ותמיד מתוך דרישה להכיר בנוכחותם ובזכויותיהם. לא לעשוק, לא להטות משפט, להקפיד על רווחתם. התנ"ך מקפיד להדגיש שהכללים האלה, הנכונים לכולם, נכונים שבעתיים במקרה של כל מי שמייצג את ה"אחר".
חינכו אותי שזה אחד מכללי הברזל של חברה מצוינת: האחריות כלפי אחרים - ודווקא בשערינו, ללמדנו שאיש אינו רשאי להיכנס אל עצמו או לצאת למרחב מבלי לראות את כולם. בהקמתה, מדינת ישראל התכוונה להיות חברה הנוהגת לפי הפסוק הזה, ולקחת אחריות על רווחתם של כל בני האדם החיים אתנו.
בחג השבועות, בו אנו מברכים על ראשית פרי עמלנו, נכון לזכור שרבים עדיין ממתינים בשערינו. אם אנחנו לא רואים אותם, זה לא בגלל שהם נעלמו. זה בגלל שאנחנו מסרבים לראות.
חג שמח, בטוח ושקט לכולם!
