מבוסס על מאמר דעה שהתפרסם השבוע ב YNET - קישור בסוף
בין שלל ההנחיות המשתנות בכל יום, ורגע לפני שמחליטים אם לסגור או לא לסגור את בית הספר של החופש הגדול, עברה לה בשקט יחסי הודעת שר החינוך על כוונתו להקים ועדה ציבורית שתבחן את צמצום הריכוזיות של משרד החינוך תוך העברת סמכויות למרחבים המקומיים. במדינה שבה היכולת להשתחרר מעודף ריכוזיות ורגולציה ולאפשר לאחרים לקבל או סתם לחלוק קרדיט על מקצוענותם והצלחתם נתפסת כבגידה בשלטון, מדובר במהפכה תפיסתית של ממש. תארו לעצמכם שזה יצליח, חלילה. מישהו עוד יחשוב שאנחנו לא באמת צריכים שיגידו לנו כיצד רוחצים ידיים או באיזה צד שמים את המסכה, וזה עלול להוביל לכך שהרעיון להעביר את ניהול הקורונה לידי פיקוד העורף או ללמוד ממענים מותאמים ומוצלחים שרשויות מקומיות יצרו עבור תושביהן עוד יישקל ברצינות. עוד יגידו – שומו שמיים – שלא רק האזרחים צריכים לתת אמון במנהיגיהם, אלא שהמנהיגים צריכים לתת אמון באזרחים שבחרו בהם!
אז לא צריך למהר לשמוח עדיין, כי בדרך לשחרור מריכוזיות צריך לעבור דרך... רגולציה. ובכל זאת, השתעשעתי במחשבות על המצב שבו נניח, רק נניח, שההצעה תעבור את ועדת ההסדרים ומכשולים אחרים שאורבים לה בדרך. במקרה כזה, מדובר במהלך שיש לו פוטנציאל להיות רפורמה משמעותית, שתסייע למערכת להיחלץ מהקיבעון והשמרנות המאפיינים אותה.
כדי שזה יקרה, הוועדה צריכה לענות לעומק על שתי שאלות מרכזיות.
ראשית, הוועדה צריכה לבחון מהן המטרות המרכזיות שמדינת ישראל מבקשת להשיג באמצעות חינוך הדור הבא של אזרחיה, ברמה הממלכתית. זו אחת השאלות המורכבות ביותר בתחום שהתשובות הניתנות לה נובעות, בראש ובראשונה, מתפיסת מטרות החינוך של המשיב. היא צריכה להביא בחשבון את מאפייני הלומדים, פרופיל מקצוע ההוראה, המיומנויות והתכנים המינימליים ההכרחיים לכל ישראלי באשר הוא. במדינת ישראל על שבטיה השונים, הבעיה האמתית אינה נובעת מכך שהוועדה צריכה לעשות זאת ללא הבדלי דת, מגדר, מגזר או מעמד סוציו אקונומי, אלא מהשאלה אם היא תצליח לעשות זאת ללא התערבות והטייה של אג'נדות פוליטיות שונות ומתנגשות. הניסיון שיש לנו עד היום מראה שהסיכויים לכך, קלושים ביותר עד בלתי אפשריים.
הוועדה חייבת לענות גם על שאלה נוספת, הדורשת אומץ, יושרה וכושר מנהיגות - ולכן היא גם קשה יותר: מהו תפקידה של הממשלה בהשגת מטרות אלה. כיום, כל היבטי המערכת החינוכית נשלטים על ידי המדינה. תקצוב בתי הספר, גודל הכיתות, מבנה הלימודים, התכנים ושיטות הלימוד - עד כדי פירוט של ספרי ועזרי הלימוד ואפילו האתרים שמשרד החינוך "מאשר" להשתמש בהם, מצב שהוא לא פחות מאבסורד בעידן שבו המידע פתוח ונגיש לכל. כל אלה ועוד מוכתבים היום על ידי משרד החינוך, הנשלט על ידי הממשלה. הוא גם זה שמתיימר להחליט מי רשאי לעסוק בהוראה, מה יהיה שכרו וכיצד ימומנו הוצאות בתי הספר. משרד החינוך קובע מדיניות, מנהל, מפקח, מפתח, מודד, מעריך, מבקר וגם מעסיק. ריכוז כל סמכויות החינוך בידי משרד ממשלתי יוצר בהכרח שליטה פוליטית על ההחלטות המתקבלות.
בחינוך כמו בכל תחום אחר – בריאות, רווחה, תעשייה, אקדמיה ועוד - מונופול ממשלתי בהכרח יוצר סרבול בירוקרטי ופוליטי, החונק כל יזמות, יצירתיות וחשיבה חופשית משמעותית, ובעיקר – מחזק אינדוקטרינציה. חופש המחשבה וביטויה תמיד הפחידו שלטונות, במיוחד כאלה שהזכות למגוון דעות ועשייה לא בהכרח היו חלק מרכזי מתפיסתם הפוליטית. כאשר מאפשרים לשונות האנושית לבוא לידי ביטוי באמצעות עידוד מגוון של גישות ותכניות, נוצרת תחרות חופשית בין רעיונות, הצלחות וטעויות והחברה יכולה ליהנות ולצמוח מתוך מקצועיותם וכישוריהם של אזרחיה.
במקרה של "וועדת השחרורים" הזו של משרד החינוך, לא תהיה לה שום משמעות אם היא לא תהיה בעלת האומץ והיושרה הנדרשים על מנת החליט איזה אחריות וסמכות "יופקעו" מידי משרד החינוך ויעברו לקהילה, ובכלל זה המנהלים, המורים, ההורים והתלמידים עצמם. אם לא סומכים על המורים והמנהלים כעל אנשי מקצוע, צריך להחליף אותם; ואם סומכים עליהם, צריך לתת להם לעבוד: שיתנו להם לבנות את חלק הארי של התכנים, שיטות ההוראה ודרכי ההערכה. הם מכירים טוב יותר מהפקידים היושבים במשרד החינוך בירושלים את התלמידים שלהם ואת התנאים בשטח – ולכן יודעים מה הם צריכים, גם ברמת התכנים וגם ברמה הרגשית והחברתית, ובעיקר מה הם יכולים ומה לא. הם יודעים כיצד להפעיל אותם יחד, כיצד ללוות ולהניע אותם. מי שחושב שהדמיון בין זה לבין מה שנדרש כיום בדחיפות בבריאות הוא מקרי, שיחשוב שוב.
החלטת השר להקים ועדה ציבורית שתבחן שאלות אלה, היא צעד ראשון הדורש אומץ וראייה ארוכת טווח. נותר רק לשאול, אם גם לחברי הוועדה יהיה אומץ להשיב עליהן ללא משוא פנים, אם לשר יהיה גם האומץ הנדרש כדי לאמץ את המסקנות ואם הממשלה הנוכחית תשרוד די זמן כדי ליישם אותן.
