המדינאי הצרפתי-יהודי פייר מנדס פראנס אמר: "לא חשוב כמה אפסים יש לך, אם אין לפניהם אחד - כל מה שיש לך, הוא אפסים."
איך נדע לזהות אם יש לפנינו "אחד"? אחת הדרכים נמצאת בפרשת השבוע – "חיי שרה".
אנחנו נמצאים בעיצומן של הפרשות המספרות את סיפורי האבות והאימהות. הפרשות האלה אהובות עלי מכיוון שיש בהם, בראש ובראשונה וגם בלי שום תוספות, סיפורים טובים הכוללים הכל: דרמות, קומדיות, מתח, רמאות וסיפורי אהבה ואפילו סקס.
ויש בהן הרבה תגובות. שרה שומעת על העקידה, ובתגובה ליבה נעצר. שואלים את רבקה אם ברצונה לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע, והיא מגיבה בחיוב. מאוחר יותר, כשהיא מבינה שהנער שגורם לליבה להלום הוא חתנה המיועד, היא מתעלפת ונופלת מהגמל. הוא, מצדו, מגיב באהבה אליו, וזו הפעם הראשונה שהמקרא מספר על אהבת גבר לאשה.
וכשאברהם מקבל הצעה לקבל בחינם, במתנה, חלקת קבר עבור אשתו, גם הוא מגיב באופן המאפשר לנו להחליט אם הוא רק אפס בין אפסים רבים אחרים, או אחד שעומד לפניהם.
אברהם מתעקש לשלם. הוא מסרב לקבל במתנה חלקת קבר, ורוכש בכסף מלא ויקר את מערת המכפלה. הוא לא מוכן לקבל את החלקה בחינם. גם כשננקב הסכום, הוא לא מבקש הטבות, הנחות או "לשלם" באמצעות מתנה כלשהי. הוא לא טוען שמגיע לו, לא מייבב על כך שהוא כבר שנים מקריב את עצמו ואת חייו, שהוא כבר שילם את המחיר היקר מכל, שדורשים ממנו משהו שלא דורשים מאחרים, שעושים לו עוול. הוא עומד על כך שעליו לשלם. אברהם שומע את המחיר, ומשלם אותו במלואו.
אני כבר מזמן לא מצפה שראש הממשלה שלנו שישלם או אפילו יבין שהוא צריך לשלם על מעשיו, ינהיג אותנו באופן מוסרי, אחראי ושקול – הוא לא נוהג כך בעצמו, בוודאי שלא כלפינו. אבל אני שבה ושואלת את עצמי היכן המוסר, האחריות ושיקול הדעת של חברי הכנסת של הליכוד, שמוכנים ללכת אחרי אדם שכזה; הם הרי לא עיוורים, הם לא ילדים, הם אנשים מבוגרים שמבקשים את אמון הציבור בכך שהם יודעים מה הם עושים. אם זה מה שהם הולכים אחריו, איזה אמון כבר אפשר לתת בהם.
לפעמים, ההבדל בין להיות אפס בין אפסים לבין להפוך לאחד שלפניהם הוא רק עניין של תגובה.
