לא אביא עליכם יותר מבול.
אלוהים מתחרט על מה שעשה ואפילו טורח לפרסם זאת – טוב, קשה להגיד לפרסם ברבים כי לא נשארו כל כך רבים, אבל לפחות כל מי שנשאר, צומח-חי-אדם, זוכה לצפות בפרסומת הראשונה בעולם: קשת בענן, סימן שלא יהיה יותר מבול.
למה בעצם אלוהים צריך להודיע למישהו שהוא מתחרט על טעותו, שבכוונתו לעשות סיבוב פרסה ולשנות את הדרך בה יתנהל מעתה מול העולם? הרי הוא אלוהים, הוא לא חייב לאף אחד הסברים. הוא יכול לברוא עולם חדש, הוא יכול להחליט בינו לבין עצמו שזו היתה טעות אבל את מה שנעשה כבר אין להשיב, הוא יכול אפילו – עם כל גדולתו – לחשוש מהתגובה של אותם יצורים שברא ולהחליט שעדיף כבר ככה.
אבל לא. לא רק שהוא לא מצטדק, מתכחש, מתחבא או נאחז בקרנות המזבח ומתעקש על טעותו, הוא בוחר להכריז עליה בקול ובכל קשת הצבעים, ובכך מועברים לנו שלושה מהמסרים החשובים ביותר להתנהלות בחיים:
ראשית, כל אחד יכול לטעות, אפילו אלוהים. הגדולה האמתית היא להודות בכך ופשוט לשנות את הדרך.
שנית, כל קשת הצבעים עומדת לרשותנו כדי לבחור מתוכם את השילוב שיוביל אותנו בדרך חדשה.
ולבסוף – מי שמפחד להודות בטעות, לא יוכל גם לתקן אותה. באופן כללי, מי שמפחד לא ממש מצליח לזוז, אבל זה כבר נושא להרחבה בפרשה אחרת.
ונח? לא צריך את המשך סיפורו כדי להבין שלמרות שהוא אחד הגיבורים הבודדים שאלוהים בכבודו ובעצמו מדבר אליו ישירות, המקרא אינו מתייחס אליו כפי שמתייחסים לגיבור-על שהציל את העולם, בוודאי לא כאל מנהיג. כבר מהרגע שמתחיל סיפורו, הדבר העיקרי שיש לומר עליו זה שהוא עושה כל מה שאלוהים אומר לו – וזו בדיוק הבעיה. הוא לא מנסה לדון, להתווכח או אפילו להבין במה דברים אמורים – מה, באמת, אלוהים? להטביע את כולם? אבל למה? אתה באמת כל כך כועס שאתה הולך להשמיד הכל? אולי נחשוב על זה עוד הפעם, תיקח אוויר, תיתן הזדמנות נוספת, תתריע, משהו? נח לא עושה דבר מכל זה. למעשה, הוא לא עושה דבר חוץ מלמלא הוראות ולסמוך על כך שאלוהים הוא מומחה ויודע מה שהוא עושה. נח עשה את הטעות הגדולה ביותר מכולן: הוא לא מפגין שום חשיבה ביקורתית עצמאית, שום אומץ לעמוד מול המתרחש ולנסות לדבר על כך. המשך סיפורו של האיש שבמעשיו חשב שהוא מציל את העולם, אומלל למדי. סיפורו הוא מראה הפוכה למסרים הקודמים.
לא צריך להיות הרבה יותר חכמים מנח כדי לקחת את המסרים האלה וליישם אותם בחיינו – במשפחה, בין חברים, בעבודה, אפילו בקניות. להודות בטעות, להיות סלחניים כלפי טעויות של אחרים ולבחון דרכים לתיקון, לא הופך אותנו לבני אדם פחות טובים. זה הופך אותנו לקרובים יותר לאלוהים.
