השבוע, אמר לי אחד מעמיתי שלדעתו מדינת ישראל היא לא פחות מנס.
התגובה שלי היתה כפולה.
ראשית, נזכרתי במצב אליו נקלעתי לפני כמה שנים שכבר סיפרתי עליו בעבר. זה קרה כשהזדמן לי להשתתף במסיבת חנוכה בגולה הדוויה של העיר ניו יורק. זו הייתה מסיבה למשפחות, עתירה בילדים צעירים. לאחר טקס הדלקת הנרות, המנחה תיארה את חג החנוכה כנס: היינו מעטים, נלחמנו נגד צבא כנגד כל הסיכויים, ניצחנו, והכי חשוב – המכבים חידשו את העצמאות היהודית בישראל (נשמע מוכר עד כאן?) והקימו את ממלכת החשמונאים, שהחזיקה מעמד 79 שנה.
בשלב זה פנתה המנחה אל הילדים ושאלה: מהו נס?
היו תשובות רבות ושונות. כמה מהילדים הסתפקו בתשובות כמו: "משהו שאלוהים עושה" (ילד בעל תפיסה תיאולוגית), או "הפתעה נעימה" (ילד אופטימי). אחרים היו יותר ספציפיים – "משהו שאתה עובד קשה בשבילו ואז אלוהים נותן לך אותו" (ילד בעל מודעות יהודית גבוהה) ואפילו – "משהו שאתה לא מצפה שיקרה, ואז הוא מתרחש מול עיניך" (אינטלקטואל).
בשלב הבא ביקשה המנחה מהילדים לתת דוגמאות של נסים. התשובות נעו בין "שמונה ימים של שמן מהכד הקטן" (תלמיד טוב) ועד "האור" (ילד בעל חשיבה מופשטת מפותחת).
וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו כל הזמן היה "מדינת ישראל". ניסיתי להגיד את זה, אפילו הצבעתי יפה, אבל המנחה לא פנתה אליי. כנראה לא הייתי צעירה מספיק כדי להיחשב. נאלצתי להסתפק בלחישה אל חברה, ישראלית כמוני, שישבה לצדי באותו אירוע, וללחוש לה: "מדינת ישראל. מדינת ישראל היא נס".
חברתי הסתובבה אליי בחדות ולחשה ביובש: "מדינת ישראל היא לא נס. אנחנו משלמים עבורה בדם ועובדים קשה מדי מכדי לקרוא לה כך".
לרגע התביישתי. קפאתי במקום, אבל אחרי כמה שניות, מצאתי את עצמי תוהה: האם יש כאן סתירה? האם נס יכול להיות משהו שאנו עובדים קשה כדי להשיגו, משלבים חזון ומחויבות מעשית כדי שיתרחש, או שמא נס הוא משהו שפשוט מתרחש, מופיע לפתע, על מגש של כסף? האם נס הוא מעשה קסם?
עוד באותו ערב, הלכתי לבדוק מה יש למילון לומר על ההגדרה של נס. מצאתי שם משהו מעניין: בשום מקום בהגדרה של נס, לא היה אזכור ולו ברמז למילה קסם, ולהפך. מעניין – עצם ההגדרה של שתי מילים אלה אינה קושרת ביניהן. קסם מתואר כשימוש מסתורי בכוחות על-טבעיים, שימוש שיכול להיות טוב או רע. ישראל בהחלט איננה נופלת תחת הגדרה זו: אין כאן שום דבר מסתורי, גם לא שימוש בכוחות על-טבעיים, ואין שום דבר רע בעובדה שיש לנו מדינה יהודית ריבונית משלנו.
נס, לעומת זאת, מוגדר כ"אירוע יוצא דופן, שאינו ממלא אחר חוקי הטבע".
הקמתה של מדינת ישראל בהחלט עונה על ההגדרה הזו. במשך יותר מ-2,000 שנה, "חוקי הטבע" מיקמו את העם היהודי כעם של נוודים. תמיד מיעוט, בדרך כלל נרדף, לא שייך; עם הנתון למרותם של אחרים, שניתן להתעמר בו, לשלול את זכויותיו, לאונסו, לגרשו ואף להורגו. תמיד שעיר לעזאזל. גם במקומות ובתקופות שבהם נראה כאילו אנו מקובלים, שווי ערך, חלק מהכלל – גם אז, קמו עלינו בדרכים האפלות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, להרוג, להשמיד ולאבד. רוב הזמן הזה, קיבלנו בהכנעה את ה"חוקים" הללו, נושאים תפילה ותחנונים שיעבור הזעם, עוברים מבית מוכר למקום חדש שיהפוך לבית עד הגירוש הבא, ממתינים בשקט לגאולה, לעתים אף מכחישים שהרוע מרחף סביבנו. כמעט אף פעם לא הגבנו, ובוודאי שלא הגבנו כעם השולט בגורלו.
לפני 120 שנה העם היהודי, כעם, החל להתנהג בדרכים שהיו בלתי מקובלות ובלתי צפויות בעליל עבור יהודים: התחלנו לדרוש את זכויותינו הלאומיות, את זכותנו לשוב אל מולדתנו ולבנות בה בית לאומי; התחלנו לשוב הביתה, בונים ויוצרים מקום משלנו; דרשנו עצמאות והכרזנו עליה ברגע הראשון שניתן היה; הבהרנו שכל יהודי בעולם הוא בעל זכות לחיות במדינת ישראל, כי אין יותר מצב שבו ולו גם יהודי אחד ייאלץ להיות פליט, נודד בין אוקיינוסים וימים מבלי למצוא יבשה להניח עליה את כף רגלו; ולמדנו כיצד להגן על עצמנו, ובמידת הצורך – ולצערנו, לפעמים גם ללא צורך - לתקוף. במילים פשוטות, התנערנו מ"חוקי הטבע" ליצירת שרשרת אירועים יוצאי דופן בעצמתם שהובילה לאירוע שיא – הקמת מדינת ישראל. לא פחות מנס.
ואז, לאחר שנזכרתי בחנוכה ההוא ובמסקנותיי ממנו, מצאתי את עצמי לפתע, השבוע, תוהה שוב – האם המדינה הנוכחית, על כל המורכבות שלה, מוסיפה להיות בגדר נס?
אני מודה שאני עדיין חושבת על כך. יש לי טיעונים לכאן ולכאן, ורוב הזמן אני חצויה מול עצמי. אני מבינה את דמעותיה של לוסי אהריש וזעקתה כנגד שנאת הערבים מחד, ואני מבינה את הסיבות האמתיות-לגמרי של הזעם, הכאב והתסכול המובילים לשנאה הזו מאידך. אני מבינה את הצורך להציב גבולות ולפעול כנגד אלה המפרים את החוק באופן בוטה ומתמשך מחד, ולבי נכמר מול קומץ אימהות וילדים מגורשים מאידך. אני נפעמת מול ההישגים הכבירים של המקום הקטן והצפוף הזה, ומלאה חרדה מול איומים מבית המרימים את ראשם המכוער. אני זועמת כשאני צופה בחדלון, בניצחון הבינוניות ובקריסת מערכות של הממלכה, ומרחפת על גלי תקווה כשאני צופה בבני נוער, מבורכת בהצלחה ובמצוינות בחלקות אלוהים קטנות שאני שותפה להן. אני מנסה להתנחם בכך שהשאלות והקשיים המורכבים האלה הם סימן לכך שהנס הזה עדיין נמצא בעיצומה של עבודה, ומזכירה לעצמי בכל יום שכמו בפרקי אבות, גם אם אין באפשרותי ליטול אחריות על כל המלאכה, אני לא רשאית ליבטל ממנה.
וזה, כנראה, גם מה שייקח אותי אל הקלפי בעוד שבוע וחצי. להמשיך לנסות לעבוד על הנס הזה, גם אם זה קשה, גם אם זה נגד הזרם, גם אם זה לעתים מייאש. כל דבר אחר, יהיה וויתור על הנס.
ולכך, לא אוכל להסכים.
