פרשת השבוע, "בלק", מזמנת לנו סיפור שניתן להפיק ממנו לקח מן הטבע: חשיבה ביקורתית מפי האתון.
"מה עשיתי, שאתה כועס עלי כל כך?" שואלת האתון את בלעם אחרי שהכה אותה שלוש פעמים על סטייה מהדרך המוכרת, השגרתית.
"זו אשמתך!" הוא עונה. "בהתנהגותך המוזרה גרמת לי לכעוס ולהכות אותך, אם הייתי יכול הייתי הורג אותך!"
"הרי אתה מכיר אותי כבר זמן רב. האם אי פעם התנהגתי כך בעבר?"
"לא"
"נו, ואם שיניתי כך, לא נראה לך שכנראה יש לזה סיבה ממש טובה?"
רק אז, בלעם רואה את מה שהאתון שלו כבר רואה מזמן.
כשאני חושבת על אתון, אני חושבת על עבודת אדמה. על רגבים שצריך לחרוש, על קוצים, על חרקים מעופפים ועל שמש לוהטת. על ריחות טחב ופרווה לחה, גללים ועשב נרמס. על טיפות זיעה שלצד שגרת העבודה המפרכת נושאות תקווה לעתיד: פה יצמחו פרחים חדשים. והנה באה האתון של בלעם ומזכירה שלא די בעבודת השדה המסורה והמחזורית כדי להפריח פרחים, צריך גם לדעת להבחין בשינויים ובאתגרים חדשים העומדים מולנו בדרך, להיערך ולהתמודד אתם בטרם יהיה מאוחר מדי.
האתון מבחינה בעומד לפניה ודורשת שינוי בדרך.
עיוור לדברים, בלעם כועס.
לעתים קרובות, כעס הוא פתרון קל. במיוחד כשאין לנו ספק שיש לכך את כל הסיבות הנכונות - עשו לנו או לא עשו לנו, ערבו אותנו או לא ערבו אותנו, גזלו מאתנו או הוסיפו לנו. אנחנו כועסים כי אנחנו כל כך צודקים ולא מבינים איך אחרים לא מבחינים בזה ולא מריעים לנו על צדקתנו.
בשורה התחתונה, פעמים רבות לכעוס זו בחירה. בלעם ואתונו מזכירים לנו שכעס עלול להגיע מתוך הפער בין קיבעון לבין גמישות, בין "מה שהיה הוא שיהיה" לבין צמיחה והתפתחות. בסיפור שלפנינו, זה לקח הנובע מכך שדווקא האתון היא זו שפותחת פיה ומזכירה שגם מי שעובדת קשה, קרוב כל כך לקרקע ועושה את מלאכתה הנאמנה, אינה יכולה להיות פטורה מהצורך להרים את הראש, להבחין ולהעריך את הדינמיקה הסביבתית והשינויים שהיא מכתיבה, ולהתאים עצמה אליהם. גם אם זה במחיר כעסם של הסובבים, כמו בלעם.
רגע לפני שאפשר לברך "מה טובו אוהלינו" כבלעם, צריך להכיר בשיעור שמלמדת אותו האתון: במקום לכעוס, הבט נכוחה. זה יאפשר לך וגם לי להתקדם בדרך.
ואז אולי ההיסטוריה שוב תחזור על עצמה, ואתונות שוב יובילו למלוכה.
אתם מוזמנים להגיע וליהנות מחוויה מקסימה בתערוכת הקיץ
בגן המדע במכון דוידסון –
"חי, צומח, דומה: המצאות שמחקות את הטבע" – מומלץ במיוחד לילדים סקרנים!
