רבים בוחרים שלא לראות את הסדרה "סיפורה של שפחה". חלק מכיוון שהאלימות קשה להם, הרוב מכיוון שההתייחסות המזעזעת לנשים נראית להם גם קשה וגם בבחינת "זה לא יכול לקרות". בדרך כלל, כשאני אומרת שמדובר בנורת אזהרה הדורשת מאתנו להבחין בסימנים המקדימים לפני שיגיע המבול, פוטרים אותי בכך שאני מגזימה. כאילו אין בינינו גברים המתייחסים לנשים כאל רכוש שמותר להם לעשות בו כרצונם. כאילו אין בינינו נשים המסתובבות מכוסות מכף רגל ועד ראש. כאילו אין בינינו נשים שאין להן זכות דיבור. כאילו אין בתי ספר שבהם אי אפשר לקיים השתלמות שבה מורות ומורים יושבים ולומדים יחד, אפילו לא בין שני צדי מחיצה. כאילו אין קשר בין האלמת קול האשה מפאת היותה אשה לבין אלימות. כאילו לא נעלם הקו הדק המפריד בין צניעות כערך כלל אנושי לבין דיכוי של קבוצות שלמות בשמה.
כאילו זה לא תלוי בנו.
בתחילת פרשת "קורח" מוזכר איש בשם און בן פלת כאחד המתמרדים. זו הפעם היחידה שהוא מוזכר, ושמו לא נכלל ברשימת
מתקהלים נגד משה ואהרן בפתח אוהל מועד. האגדה מספרת שהוא ניצל מבליעה אל בטן האדמה בזכות אשתו, שהבינה מראש לאן המרד הזה מתפתח. מה עשתה? כשבאו קורח וחבריו לקרוא לו, התיישבה בפתח וגילתה ראשה. קורח ועדתו נמנעו מלגשת, וכששבו וחזרו – עדיין נשארה לשבת שם, גלוית ראש. שוב הלכו, ושוב שבו. בסופו של דבר התייאשו והלכו למרוד בלעדיו. כך הצילה אשתו את חייו.
על כך אמר איש חכם, צאו וראו לאן מגיעה האיוולת: קורח ועדתו היו יראי ה' מאד ונמנעו מלהתקרב למקום בו ישבה אשה גלוית ראש, שלא יחטאו בהרהור עבירה חלילה; אבל הם לא היססו להוציא דיבה רעה, לעורר מחלוקת ופלגנות ולנפנף ממרומי עושרם על שוויון נוח להם. מי שדורש מהאחר/ת להיות אילם, סופו שתבלע אותו האדמה וייעלם.
שער וקול אשה, לא. הצתת תבערה של מחלוקת ומרד, כן.
עניין של פרופורציות.
