הפתעה – ואולי לא: אני שמחה שסמוטריץ' אמר את דבריו. אל תטעו: אני לא שמחה על המהות שלהם, אלא על עצם אמירתם. אף אחד לא יוכל להתלונן ולומר, לא ידעתי, לא העליתי בדעתי, לא לקחתי ברצינות. לא אחרי שהאיש אמר בדיוק נמרץ את מה שהוא מבקש. הדיון סביב השאלה האם בימי דוד ושלמה המדינה התנהלה לפי חוקי התורה הוא לא פחות ממגוחך, מכיוון שהוא לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא כוונת הדובר לימינו אנו, וזו ברורה וצלולה ונאמרה בראש חוצות ובלי להניד עפעף, בעזרת השם וישתבח שמו. אם כל הסימנים הקודמים – היחס לנשים, השנאה כלפי ערבים, הרצון להדתה בחינוך, היציאה נגד להט"בים וכ"ו – לא הספיקו למישהו כדי להבין במה מדובר, עכשיו כבר אי אפשר יותר לתרץ. אנחנו יודעים. טוב שזה הובהר לפני הבחירות הבאות.
אני מוטרדת הרבה יותר מדברים שמתרחשים מבלי שנדע, כמו מה שהתפרסם באותו ערב: בין שורות ההסכמים הקואליציוניים שכמעט-נחתמו, היתה הסכמה על כך שהדרה על בסיס דתי לא תחשב כעבירה על החוק. כל אירוע שבו יפרידו או ידירו ממנו לחלוטין נשים, מותר. ברשויות, בצבא, בבית הספר, בבתי חולים. איכשהו אנחנו תמיד הראשונות להיפגע, אבל זה אף פעם לא נעצר בנו. רק היום פורסם שילדי בני ברק לא ייהנו השנה מקייטנות מדע כי "זה לא מתאים לאופי העיר". לכל הדרה אפשר למצוא תירוץ, כי בעולם המציאותי הדרך היחידה להגשים את "והעיקר לא לפחד כלל" היא פשוט לא לכלול את מה שמפחדים ממנו. ומכיוון שבינתיים הדרה כזו אינה חוקית, הסכימו פשוט לשנות את החוק. זה הרבה יותר מסוכן ממה שעשה סמוטריץ'. אלה הן "האותיות הקטנות", הנחבאות, שניזונות מטיפה ועוד טיפה עד שהן גדלות והופכות להיות מפלצת בעלת שיניים ואף אחד לא מבין מהיכן היא צמחה ואיך זה קרה לנו. כמו הצמח הקטן, העלוב-למראה, שנהנה מטיפת הדם הראשונה של סימור שטפטפה עליו, כך הולכת וצומחת המדינה הקטנה והמוטרפת בידי הממשלות שלנו. מינויו של אוחנה הוא לא יותר מעלה תאנה עלוב, המנסה להסתיר את ההתנשאות והרוע המשתלח כלפי כל מי שהוא אחר מדמות הגבר היהודי הדתי, שומר המצוות. ההתנשאות הזו נמצאת בשיח גם של מתונים-כביכול, הטוענים ש"גם אנחנו היינו רוצים מדינת הלכה, אבל רק בהסכמה" – אמירה שהיא כשלעצמה עלה תאנה, כי ברגע שמעבירים חוק במדינה דמוקרטית, זו נחשבת להסכמה; והיא נמצאת אצל אלה שכביכול דואגים לי ולשכמותי – הרב דרור אריה צוטט כמי שדואג (כמה יפה מצדו) לשלום החילוניים, כי אנחנו מאבדים את העוגנים ששומרים על הזהות שלנו, כי אנחנו מקבלים את החריג וש"עוד רגע נכשיר פדופיליה" (ידיעות אחרונות, היום).
ראשית, מומלץ שהרב הנכבד יימנע מלהתייחס לפדופיליה אצל החילוניים דווקא: על זה אמרו חכמינו, שלמרות שאני גם אשה וגם חילונית אני יודעת לצטט אותם, טול קורה קודם כל מבין עיניך. שנית, אני לא מופתעת שכך הוא חושב. כשראשי מפלגות המרכז והשמאל מנסים להוכיח כמה הם ערכיים באמצעות כיפה-בכיס, התכסות בטלית או ציטוט מהמקורות, במקום להוביל שיח על הערכים המובילים של הזהות החילונית – בחירה חופשית, סובלנות (לקבל את החריג זו בעיה בזהות? באמת??) שוויון הזדמנויות, הומניזם, ליברליות, יושרה ויושר וכן הלאה – למה שהוא ושכמותו לא יחשבו שאין לנו זהות משלנו. אנחנו פשוט תינוקות שנישבו ושצריך להציל.
אז תודה, אבל לא תודה: אני יודעת בדיוק מי אני, מה ערכיי ובאיזו מדינה אני רוצה לחיות. זה גם עקב האכילס שלי: מי שדוגל בפלורליזם ליברלי, מאפשר לאנשים לחיות על פי דרכם ולאו דווקא על פי דרכו, ולכל קול להישמע. גם לקול שטוען שאין לי זכות לשיר, שעלי להתלבש כרצונו, להינשא ולהיפרד על פי חוקיו, ללדת ילדים רק אם אני במסגרת של אבא ואמא, שאסור לי למלא תפקידים מסוימים וכן הלאה - שעלי לחיות על פי דרכו. אין לי בעיה עם הקול, יש לי בעיה גדולה עם יישומו, כי ברגע שהקול הזה קובע את החוקים עבור כולם, עוצמתי מתגלה במלוא חולשתה. ובשיטת הממשל הקיימת במדינת ישראל, זה בדיוק מה שקורה – באותיות הקטנות, בנאום גלוי, בחוקים.
כל אחד ואחת מאתנו, בדרכו, יכול להשפיע על "האותיות הקטנות" שייכתבו ויכריעו את המשמעות ובעיקר הגבולות והאיזון הנדרשים כשאנחנו מבקשים להמשיך לקיים פה מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. קחו את זה בחשבון כשנלך שוב לקלפי. מי שחושב שאני מגזימה, שלא יופתע כשיידרש לשנן לבנותיו: יבורך הפרי.
