יום האישה הבינלאומי. מבט חטוף מראה שמצבנו עדיין עגום. מקומן של נשים במרוץ לשלטון הוא במקרה הטוב בספסלים האחוריים, במקרה הגרוע נעדר לחלוטין. יש תחושה של שלושה צעדים קדימה, שניים אחורה.
אבל גם אם זה איטי מכפי שהיינו רוצות, אנחנו בכל זאת מתקדמות.
סבתי חונכה להיות אשת איש. היא נחשבה בת מזל מכיוון שהיא נשלחה לשנה לבית ספר גבוה לבנות בצרפת, שם לימדו אותה שפות, נימוסים, כיצד לערוך שולחן, לנגן, לרקום ולתקן גרביים. רק אחרי שסבי נהרג, משאיר אותה לגדל לבדה ילדה בת שש, והכסף הלך ואזל – רק אז יצאה לעבוד. היא דברה שבע שפות באופן שוטף, חמש מתוכן גם קראה וכתבה. היא היתה אשה יצירתית בצורה יוצאת דופן, אינטלקטואלית ורחבת אופקים. המשרה היחידה שיכלה להשיג כאלמנה צעירה היתה משרת מזכירה בבית ספר. עד היום, יש בידי מכתבי הוקרה המעידים שהיא היתה הרבה מעבר לכך.
גם את אמי היא חינכה להיות אשת איש. זה מה שהיא הכירה, ובמחצית הראשונה של המאה הקודמת האפשרויות עדיין לא היו רבות מכך. אמי חלמה להיות עיתונאית, אבל טענה שזה לא היה אפשרי, כי אבא היה צריך ללמוד. היא עבדה כמזכירה על מנת לסייע לאבי להשלים את לימודיו, וגידלה אותנו.
אבל אותי ואת אחותי כבר חינכה אחרת. עדיין היינו צריכות להיות ילדות טובות, ללכת בתלם ולהיות מנומסות, אבל היא תמיד הקפידה לומר לנו שהיא מצפה מאתנו ללמוד ולהפוך להיות מה שנבחר. היא הבהירה שאנחנו צריכות להצטיין ושהיא מצפה שלא ניתן לאף אחד, אבל אף אחד, לעצור אותנו. את החלק הזה היא הדגישה במיוחד.
כשהייתי בכתה ח', אמי העזה לצאת מהבית וללכת ללמוד ידיעת הארץ, למורת רוחה של סבתי שטענה שבגלל זה אנחנו "מוזנחים". כמה שנים אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי, אמא סיימה תואר שני בהיסטוריה - בהצטיינות יתרה. יותר מכל דבר אחר, החיים הוכיחו לי שהאפשרויות סביבי הן אינסופיות אם רק אבחר בהן. החברה מסביב יכולה להיות מכילה או ממדרת, להעביר מסר מעודד ואפילו משבח או מסר מדכא ומשתלח. בשני המקרים, זה עלול להיות מטעה ומסיט, כי לעיתים קרובות מדי התפעלות מובילה ליוהרה והשתלחות מובילה לשיתוק. ההתמקדות בשילוב בין השכלה מעמיקה, הקשבה לקול הפנימי ולקולם של מנטורים טובים שנמצאים בצדי הדרך – והם תמיד בנמצא, צריך רק לדעת להבחין בהם ולהקשיב להם – השילוב הזה מאפשר תמהיל שבעזרתו כל אחת מאתנו יכולה לעצב את חייה באופן פעיל, יצירתי ומרתק.
היום יותר מתמיד, לקראת סופו של העשור השני של המאה העשרים ואחת, זו בחירה שלנו.
ובהמשך לקריקטורה הזו, שקיבלתי השבוע: מי שטוען שאנחנו חיים רק פעם אחת, טועה. השאלה האמיתית היא, כיצד אנו בוחרים לחיות. את זה, אנחנו יכולים לעשות בכל יום מחדש.
