כבר שכחתי מה זה אומר לשלוח שלושה ילדים קטנים לגן ולבית הספר, נקיים, שבעים, לבושים, בזמן ועם כל הציוד הדרוש, כולל אוכל. בייביסיטר לסופ"ש ארוך שנקבע כבר מזמן החל אתמול, ומכיוון שבתי-שתחיה יודעת שהשנים שעברו כבר העלו בנו חלודה, היא דאגה להשאיר דף הוראות מפורט על המקרר, שלחה בווטסאפ פרטים נוספים ווידאה שגם הילדים עצמם – טוב, שתי הגדולות מתוך השלושה – יודעים את הנדרש למקרי חירום. אנחנו מכוסים.
אחר הצהריים והערב עברו בלי נפגעים ולא נרשמו אירועים חריגים. נכון שקצת התברברתי בדרך לגן של איתמר, וגאיה קצת נלחצה כשהיא חשבה שאני הולכת לקחת ילד אחר. אחרי כמה סיבובים עקרים היא התייאשה, הבינה שהדרך היעילה ביותר תהיה לקחת פיקוד והראתה לי את הדרך הנכונה. היא בת ארבע, הזיכרון שלה טוב משלי. היא גם זו שזכרה את קודי הכניסה השונים לגן, למכונית ולבית. דודי ואני חילקנו בינינו תפקידים, האמבטיות עברו בשמחה וצהלולים, אפילו את ארוחת הערב אכלו בתיאבון. לירי בכלל לא היתה בבית עד הערב, היא היתה אצל חבר שהזמין אותה לבאולינג ולפיצה. הילדה בת שש והיא החלה את גיל ההתבגרות לפני שנתיים. בתשע בערב עשיתי ספירת מלאי: כל השלושה ישנו מאושרים במיטותיהם, דודי צנח להתעמק בנפלאות הצ'ייסר. החלטתי שאני לא נותנת לעובדה שאחת שכחה לצחצח שיניים להציק לי יותר מדי, מי כבר יידע. עברתי על הרשימה שעל המקרר ושיננתי את פרטיה, הוצאתי לחמניות מהפריזר שיהיו מוכנות לארוחת הבוקר, בגדים לכל אחד מהם המתינו בצד, אפילו הכלבה כבר הלכה לישון, וכך גם אנחנו. מוצץ שנפל בשלוש בבוקר גזל בדיוק דקה ורבע ושאר הלילה המשיך ללא הפרעות.
ואז הגיע הבוקר.
זה דווקא התחיל רגוע ומהנה מאד, שלושה קטנטנים חמימים ורכים התרפקו עלינו. אבל אז, הבטנו בשעון ונזכרנו שקיבלנו הוראה שאמנם שניים עדיין בגן, אבל לירי כבר בכיתה א' ולא מאחרים לבית הספר. התחלנו לעבוד. יד אחת מחליפה בגדים לילד שקם רטוב עד הצוואר, יד שנייה מראה לאחותו הגדולה היכן הבגדים שלה. האמצעית מסרבת להתלבש, וכשהיא מתרצה היא רוצה משהו אחר ממה שהיא רצתה לפני כמה שעות. שתיהן נשארות יחפות בינתיים. הגדולה רוצה קורנפלקס והשנייה מבקשת קוטג'. אין, מזל שדודי חשב על זה קודם והביא. בינתיים איתמר נקי, מבסוט ונהנה מבקבוק. הן עדיין יחפות. איתמר משתעל ותכולת הבקבוק מגיעה לרצפה ולבגדים. מחליפים שוב הכל. במקביל מכינים מקושקשת הנתחבת לתוך פיתה שלירי לוקחת לבית הספר – הבוקר היא לא אוהבת לחמניות. לפעמים כן, אבל הבוקר לא – וגאיה רוצה מקושקשת עכשיו. הן עדיין יחפות. משהו מנקר בי, ברור לי ששכחתי משהו חשוב. אני עוברת שוב על הרשימה שבמקרר אבל אין שם ישועה. אני מנסה לבדוק בווטסאפ אבל כמובן שדווקא עכשיו נגמרה לי הבטרייה. סבתא, אומרים סוללה, נוזפות בי השתיים, ואני מבינה שדיברתי בקול. הכלבה מסתכלת בנו בייאוש. יש לה אוכל ומים, אני פותחת לה את דלת היציאה לחצר אבל היא מביטה בי במבט שאומר: "תצאי את אל הקור הזה" ולא זזה. כשגאיה מבינה שהיא לא לוקחת אתה קופסת אוכל לגן כי יש ארוחת בוקר חגיגית היום אבל לירי כן לוקחת, פניה מתכרכמות והיא על סף בכי. איכשהו עוברים את המשברון הזה כשאני עושה לה קוקיות עליזות בשיער. עדיין מנקר בי ספק ששכחתי משהו. חמישה לשמונה, הן עדיין יחפות. ברור לי שלירי תאחר לפעילות בבית הספר. לפי כל חוקי הכנת-ילדים-בבוקר, ברגע שאנחנו עומדים מוכנים בדלת, האחד מביט בנו ולא כל כך רוצה לבוא כי הוא לא מבין ממתי סבא לוקח אותו לגן, האחת נזכרת היא חייבת עכשיו ברגע זה ללכת לשירותים, השנייה מזכירה לי שהיא צריכה לקבל תרופה. בינגו! שיט, זה מה שכמעט שכחתי, אני אומרת לעצמי, ונבהלת. אני לא נבהלת מזה שמקסימום היא היתה לוקחת את התרופה בצהריים, אני נבהלת מהמחשבה על התגובה של אמא שלה. איכשהו כולנו יוצאים לדרך, אני עם לירי לפעילות, דודי עם גאיה ואיתמר לגנים שלהם. אנחנו נכנסות בהתנצלות כמה דקות אחרי הצלצול, כל התלמידים וההורים כבר יושבים ואני מרגישה כמו בסצנה מתוך "אבא עושה בושות", רק שהפעם סבתא עושה אותן. אני לא מעזה להביט אל המורה, הפעם האחרונה שמורה נזפה בי היתה אמנם ממש מזמן אבל אני עוד זוכרת שזה לא נעים, ועוד לפני כל הילדים. אבל כשהמורה החביבה רק מחייכת ודואגת שיביאו לי כיסא, אני מבינה שלסבתות יש הנחות מיוחדות. אני מחליטה שבמקום להיעלב, עדיף לנצל את זה ומחייכת אליה בחזרה בתחושת רווחה. אנחנו מתחילות את הפעילות כשהטלפון שלי מזמזם שוב ושוב בטירוף ושיחזור של יום אתמול מגיע: הפעם דודי הוא זה שלא מוצא את הגנים.
בסופו של דבר, כולם מגיעים למקומותיהם בשמחה ובצהלה, ואני מבינה שזה לא היה דומה בכלל לקריעת ים סוף, המתוארת בפירוט בפרשת השבוע, "בשלח", כי כדי לקרוע את ים סוף כולו, משה היה צריך רק להטות את ידו על המים. קטן עלינו לעומת השליחה שאנחנו עשינו הבוקר.
את השבת הם יבלו עם הסבא וסבתא השניים שלהם, ייבדלו לחיים ארוכים-ארוכים. הם כבר הספיקו לדווח שהילדים סיפרו להם שאיתמר הקיא את כל הבקבוק, גאיה לא צחצחה שיניים וכולם משתעלים, אבל לא סיפרו על כל המשחקים והשעשועים שעשינו יחד. החזרנו להם בזה שקיבלנו דיווח שהסבים השניים קונים להם את כל הממתקים שהם רק רוצים "אפילו שזה עושה לנו כאב בטן ושאמא אומרת שזה לא בריא". גם אנחנו וגם הם צוחקים על עצמנו, בעיקר חשים הקלה שאנחנו מסוגלים לתת אלה לאלה הפוגה-בתוך-ההפוגה שאנחנו מעניקים להוריהם. מחר בערב נחזור לתורנות של עוד שני לילות ובקרים נוספים. אף אחד לא יוכל לטעון שאני לא מתנסה בעצמי בחוויה-פרקטית-משחקית-פעילה בנושא שאנחנו עוסקים בו בדוידסון, "סדר מתוך כאוס". ביום ראשון אשלח את עצמי לנוח בעבודה.
