כמעט חודש במדגסקר, התחושה היתה שחזרנו לימי בראשית, ולאו דווקא במובן הרומנטי-נוסטלגי של המילה.
כך זה נראה: האי הרביעי בגודלו בעולם, הוא אכסניה נאה לבתי גידול מגוונים. צוקים סלעיים ומדבריות יוצרים נופים רחבי-ידיים ועוצרי-נשימה. יערות גשם ירוקים וצפופים מאד יורדים ממש עד לאוקיינוס, המתפאר בחופים חוליים וטומן בחובו שוניות אלמוגים. עצי מנגו, אננס ובננה עמוסים משירים את הפרי המתוק היישר לידיים. הנחלים מלאים דגים ובגדותיהם מנצנצות אבני ספיר. ריח משכר של ציפורן, קינמון ווניל נישא באוויר. עצי באובב, שזכו ליחסי ציבור גרועים בעולם המערבי, נישאים בגאווה ובהדר וממש לא מזיקים לאף אחד. זיקיות ולטאות מפגינים צבעים מרהיבים, ציפורים יפהפיות ולמורים פקוחי-עיניים מקפצים בעליזות מעץ לעץ ושום טורף רציני לא מאיים על הסביבה והאדם, מלבד האדם עצמו.
ולצד כל אלה, זה נראה גם כך: רוב האוכלוסייה במדינה חיה בכפרים (כ-75%) שבהם אין חשמל. יש תנורים המוסקים בפחמי עץ, כמה גנרטורים ובעיקר פאנלים סולאריים זולים שהגיעו היישר מסין. גם אין מים זורמים, יש בארות ונחלים שגדותיהם מנוקדים בכביסה צבעונית המתייבשת בשמש וילדים ומבוגרים מתרחצים במימיהם. אין בתי חולים, יש מרפאות מקומיות ושמאנים. גם כבישים ראויים לשמם, אין, והנסיעה ממקום למקום אורכת זמן רב מאד. בערים, האוכלוסייה הצעירה מתנגדת למסורת, אבל רוב הנישואין עדיין מתבצעים בשידוך. אם יש לך שתי פרות אתה יכול לקנות אישה - פרה אחת כתשלום למשפחתה, פרה שנייה לחגיגת ההסכם, ואם יש לך יותר פרות - אתה יכול גם לקנות יותר נשים. למרות שהחוק הרשמי מתיר נישואין מגיל 18, בכפרים מחתנים ילדות כבר בגיל 12-13. אחת מכל עשר יולדות מתה בלידה. 4% מהילדים לא מגיע לגיל חמש. אין תכנון משפחה, בעיקר כי הגברים מתנגדים לכך. כמעט כל אישה/ילדה שראינו, נשאה על גבה או על חזה תינוק וסביבה התרוצצו עוד כמה ילדים. רשמית החינוך הוא חובה עד כיתה ה', בפועל פחות ממחצית הולכים לבתי הספר. ביקור בבתי ספר מקומיים מדכא פעמיים: פעם אחת כי הם כל כך שונים מהמוכר לנו, פעם שנייה כי הם כל כך דומים למוכר לנו. כתוצאה, גם פחות ממחצית יודעים קרוא וכתוב. חלק הארי של האוכלוסייה עדיין מקריב קורבנות ותחנונים לעצים, למפלים, לאבנים ולרוחות הרפאים של אבותיהם שלטענתם מסתובבות חופשי ברחובות.
בדרך הביתה, עצרנו באדיס אבבה ליום. שש שנים בדיוק אחרי שביקרתי בה, העיר גדלה והתפתחה כמעט בלי הכר. כבישים רחבים התווספו, בתים גבוהי-קומה, מרכזי קניות. המוזיאון הלאומי שידרג כמה מהתערוכות שלו. רק לוסי, שלד התינוקת האנושית הקדומה בת 3 מ' שנה, נשארה ללא שינוי; וגם השוק המקומי, למרות מתיחת פנים קלה, מציע את אותה הסחורה על גבי הקרקע והאבק.
אחרי חודש, ארבעה ספרים, שש טיסות פנים (סיפור בפני עצמו: אייר מדגסקר, חברת התעופה הממשלתית שעד השבוע היתה גם החברה הפנימית היחידה, היא בעצם אייר-אולי-לא-ברור-מתי הטיסה תצא ואם בכלל...) ואינסוף חוויות, שבנו אתמול מארץ בראשית אל שבת בראשית, פרשה שמזכירה לנו לחזור, שוב ושוב, ולהביט בהתחלות. להתבונן בעולם שאנו בוראים בחיינו, על המורכבות והתובנות השלובים בו. לזכור להגיד תודה, לזכור גם שיש להמשיך ולתקן. מעגל אחרי מעגל, ספיראלה הולכת ומתפתחת, כפי שתיארה שרה וינמן בספרה "כשאלוהים היה ארנב":
"לא היה שום אות לכך שהאבן הזאת תהיה זו שאנחנו מחפשות. הפטיש נפל באותה עוצמה כבדה והאזמל נחת באותו דיוק מושלם. שום דבר לא היה שונה, פרט לפניה של ננסי בזמן שהפרדנו את החלקים ... במרכז, התכרבלה דמות של יצור מזמנים אחרים, עתיק כמעט כמו העולם עצמו. עצרתי את נשימתי; עקבתי באצבעי שוב ושוב סביב גופו הלולייני, ואז קירבתי אותו אל חזי. 'שום דבר לא נשאר שכוח למשך זמן רב, אלי. לפעמים אנחנו פשוט צריכים לזכור ולהזכיר לעולם שאנחנו מיוחדים ושאנחנו עדיין קיימים'."
